אחת התופעות הקיימות והבלתי מובנות, היא לראות יהודים חובשי כיפה שבקלות לוחצים יד אישה, ופעמים בשמחות מבלי משים אף עושים יותר מכך.
האם הדבר מותר על פי ההלכה? וכי הלכות אבן העזר חשובות פחות משמירת שבת כהלכתה, או משמירת כשרות?
כנראה, שכבר המדרש בילקוט שמעוני (רמז תשל"ה) הכין אותנו לכך, וכך כתב על הפסוק בפרשת בהעלותך: "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו (במדבר י"א, י'): היה ר' נהוראי אומר: מלמד שהיו מצטערים בשעה שאמר להם משה לפרוש מן העריות".
המקור לאיסור נגיעה באישה, בין אם זו רווקה או נשואה, מופיע בילקוט שמעוני פרשת אחרי מות (רמז תקפ"ט): "הרי הוא אומר: 'ואל אישה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה' (ויקרא י"ח, י"ט). אין לי אלא שלא יגלה. מנין שלא יקרב? תלמוד לומר: 'לא תקרב'. אין לי אלא נידה ב'לא תקרב' ו'לא תגלה'. מנין שאר עריות? תלמוד לומר 'לא תקרבו לגלות ערוה', 'אני השם' – אני נאמן לשלם שכר. אמר ר' פדת, לא אסרה תורה אלא קירבה של גילוי עריות בלבד, שנאמר 'איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה'".
וכך מובא במסכת אבות דרבי נתן (נוסחא א' פרק ב'): "איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה? הרי הוא אומר: 'ואל אישה בנדת טומאתה לא תקרב'. יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים? תלמוד לומר 'לא תקרב'. יכול תישן עמו בבגדיה על המיטה? תלמוד לומר 'לא תקרב'".
נחלקו הראשונים בתוקף האיסור קירבה ונגיעה. בגמרא שבת (דף י"ג עמוד א') נאמר: "אמר רבי פדת: לא אסרה תורה אלא קורבה של גילוי עריות בלבד, שנאמר 'איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה'... אמר עולא: אפילו שום קורבה אסור".
הרמב"ם למד, שכל נגיעה היא איסור דאורייתא. וכך כתב בספר המצוות (מצות ל"א תעשה שנ"ג): "שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות... כגון: חיבוק, נשיקה והדומה להם, מפעולות הזנות. והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה: 'איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה' (ויקרא י"ח, ו')". וכן פסק גם בי"ד החזקה (הלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה א'): "כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים, או שחיבק ונישק דרך תאווה ונהנה בקירוב בשר, הרי זה לוקה מן התורה. ואולם, הרמב"ן (בהשגות על ספר המצוות) סבר שנגיעת נידה אינה אסורה אלא מדרבנן.
ונחלקו הבית יוסף והש"ך בביאור הרמב"ם. הב"י (יו"ד סימן קצ"ה) הביא משו"ת תרומת הדשן (סי' רנ"ב) בשם גדול אחד, שאישה נידה חולה, ובעלה רופא, אסור למשש לה את הדופק, ולמד הב"י מדבריו, שאפילו כאשר אין רופא זולתו, אסור. וגם בתשובות הרמב"ן (סימן קכ"ז) אסר לבעל למשש דופק אשתו כשהיא נידה. אמנם, אם החולי מסוכן ואין שם רופאים – משמע קצת מדברי הרמב"ן, שהדבר מותר משום פיקוח נפש, אלא שכל זה רק לשיטתו שנגיעת נידה אסורה רק מדרבנן, אבל לדעת הרמב"ם שנגיעת ערווה אסורה מן התורה – אפשר שאסור אע"פ שיש כאן פיקוח נפש, משום 'אביזרייהו דגילוי עריות'. וכדבריו כתב גם ה'בית שמואל' (אה"ע סימן כ' סעיף א').
אך הש"ך (יו"ד סימן קנ"ז ס"ק י') חלק וכתב שגם הרמב"ם לא כתב שאסור, אלא אם עשה כן דרך תאווה: "...וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדופק של אישה... אף על פי שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים, וכן עושים שאר מיני מישמושים ע"פ דרכי הרפואה... ומ"מ באין סכנה, אסור לבעלה למשש הדופק כשהיא נידה, וכדאיתא בתשובת הרמב"ן ובדברי הרב". וכן העלה בשו"ת 'אגרות משה' (אה"ע חלק ב' סימן י"ד), שאין איסור נגיעה כאשר אינו דרך תאווה, ולכן התיר ללכת ללכת ברכבות ואוטובוסים אף כאשר קשה להיזהר מנגיעה ודחיפה בנשים.