רשב"י לומד מפרשתנו את גודל איסור הלבנת פני חברו ברבים. כלשון הגמרא: "אמר רבי יוחנן משום רשב"י: נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנא לך? מתמר, שנאמר: 'היא מוצת' (כתיב חסר)".
התוספות במסכת סוטה שואלים, אם היא עבירה כל כך חמורה עד כדי שישליך עצמו לתוך כבשן האש, למה לא נמנה איסור זה עם העבירות שנאמר עליהם ייהרג ואל יעבור? ותירצו התוספות, שלא מנו אלא עבירות המפורשות בתורה. משמע מדברי התוספות, שמעיקר הדין, על עבירת הלבנת פנים אכן ייהרג ואל יעבור.
אחד מגדולי הראשונים, רבינו יונה, בספרו הידוע 'שערי תשובה', שער ג' סימן קל"ו, כותב שעבירת הלבנת פנים היא בכלל הייהרג ואל יעבור, מפני שלסברתו הלבנת פנים היא אבזריהו דשפיכות דמים. הגרש"ז אוירבעך זצ"ל בספרו 'מנחת שלמה', הסתפק בדברי רבינו יונה, כיצד יש לנהוג במקרה שפרצה שריפה בנכסי עשיר מופלג ומאיימת לעשותו עני המחזר על הפתחים, ובוודאי יבוא לידי בזיון והלבנת פנים - האם גם אז נאמר, שמותר לחלל עליו שבת שלא יבוא לידי הלבנת פנים? שהרי מחללין שבת מפני פיקוח נפש, והלבנת פנים הווי כאיבוד נפש. והכריע בתשובתו, שאין כאן פיקוח נפש לדחות את השבת. ומה שצריך למסור את הנפש לבל ילבין פני חברו ברבים, אין זה אלא במקום שהוא יהא המלבין פני חברו.
פרטי דינים מעשיים קובצו בקונטרס 'כמים הפנים' שיצא בשנת תשמ"ד, ונציין כמה מהם. מצוות נתינת צדקה במתן בסתר, כתב השו"ע, מטרתה שלא לגרום להלבנת פני המקבל, וכפי שעשו מר עוקבא ואשתו. וכן אין שואלים התלמידים את הרב בדברי תורה ובפסיקת הלכה מעניין אחר, אלא באותו עניין שהם עוסקים בו, כדי לא לבייש את הרב.
החייב כסף לאדם ויודע המלווה שאין ללווה כרגע לפרוע, אסור לעבור לפניו, כדי שלא יכלימו, אע"פ שאין הוא תובע את כספו. וכן תיקנו שאת הווידוי אומרים בלחש, כדי שלא לבייש את עוברי העבירה, שמתוודים בתפילתם על עבירות שבידם.
דיון שלם יש בפוסקים לגבי חיקוי ולעג על מורים, ובעיקר בימי הפורים - תופעה מצויה מאד בישיבות תיכוניות. וכך כתב הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת 'יחווה דעת': "...וראיתי כתוב, שהגאון ר' שמעון סופר נפטר מרוב עוגמת נפש, עקב דברי עלבונות שהוטחו בו על ידי 'רב פורים', השם הטוב יכפר, ולכן חלילה להמשיך במנהג זה".
ומספרים שבביתו של ר' יצחק לוי מברדיטשב גדל נער מסכן, יתום, מצורע. פעם אחת הכלימו אחד מן החסידים, עשיר ונכבד. אמר לו הרבי: "כסבור היית שנתכוונו חז"ל באמרם 'המלבין פני חברו ברבים' לחברו ממש, דהיינו בן מעמדו ונכבד כמותו – ולא היא! הכוונה אף לאיש נקלה ובזוי מאד.
ראיה לדבר: שהרי אמרו במסכת בבא מציעא, שנוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים! מנלן? מתמר! והגע בעצמך: בגלל מי אמרה תמר להישרף, ובלבד שלא ילבינו פניו? בגלל יהודה, שהרי אם יתכחש יהודה ויניח לשורפה עם שני תאומיה, אין שפל ונבזה ממנו. ובכל זאת החליטה מה שהחליטה. וראוי לנו במקום להלבין פני חברנו, להאיר פנים לאחר, וע"י זה במקום להורגו להחיותו, שנאמר: 'טוב המלבין שיניים לחברו, יותר ממי שמשקהו כוס חלב'".