"בית ונצואלה. שתי מילים, 100 ילדים ואנשי צוות רבים. כשאני אומר אנשי צוות אני מתכוון למלאכים, וכשאני אומר ילדים אני מתכוון לגיבורים. אני זוכר את השעה הראשונה שלי בבית הספר. נכנסתי למקום, קצת חושש, מלא בהתלבטויות, האם אני מסוגל לבוא לכאן יום יום, שמונה שעות למשך שנה? אחרי שעתיים, כאשר לקחתי את אחד הילדים לנדנדות הבנתי שזו לא שאלה. לא רק שאני יכול, אני גם רוצה". כך פותח את מכתבו טל דרורי, מתנדב מעמותת 'שלומית' ששירת בשנה שעברה בבית ונצואלה בתל-אביב.
בית הספר בית ונצואלה-קלישר, הוא מוסד חינוכי, טיפולי ושיקומי עבור ילדים וצעירים עם מוגבלויות שונות. המורים והצוות הטיפולי נעזרים במספר גישות, כדי להתמודד ולענות על הצרכים המיוחדים של כל אחד מהתלמידים. זה מתחיל בשלב של גירוי חושי, ולאחר מכן מתקדם לטיפול קוגניטיבי, התנהגותי ורגשי. כיום ישנם במקום חדרי מחשבים, חדר שיקומי, אמנות, תקשורת ודיבור.
טל ממשיך ומספר על שירותו במקום: "בשנה הזו עבדתי עם רוב התלמידים. ציירנו, פסלנו, עשינו יצירות עם עיסות נייר, בישלנו, יצאנו לבאולינג, לחווה ולבריכה, וללא ספק עשינו כיף חיים. למדתי על עצמי רבות, התבגרתי ולמדתי לקחת אחריות. הבאתי את עולמי האישי לבית הספר ואת תחביביי, בין אם זה לרקוד עם הילדים, לצייר לפסל או למחזר.
"אני מרגיש שנתתי, שהבאתי את עצמי. אני יוצא עם הרגשת סיפוק, אני מרגיש שקבלתי הרבה יותר ממה שנתתי, הכרתי צוות מסור אוהב ומשפחתי. הכרתי ילדים מדהימים, מלאי חום ואהבה, עם חיוך ענקי ועיניים מדברות. ללא ספק אני הולך להתגעגע לתלמידים, לסייעות ולאנשי החינוך המדהימים. אנחנו עכשיו כבר משפחה, אם תרצו ואם לא, אוהב כל כך ומודה על השנה המשמעותית והמספקת ביותר בחיי".
איל ארז, גם הוא מתנדב מעמותת 'שלומית', משרת השנה בבית הספר ונצואלה, ומעיד על מה שהשירות מחולל בתוכו, או כפי שהוא מכנה זאת: "כשאני תורם לאנשים אחרים, אני גם נתרם:מקבל הרבה מאוד לתוך העולמות הפנימיים האישיים שלי. בתור בן שירות המחוייב למקום שירות זה, אני יכול להעיד כי זהו מקום מופלא לשירות לאומי.
"כל בוקר מחדש אני מגיע לבית ספר עם חיוך רחב על הפנים. אנשי הצוות בתחומים הטיפוליים השונים, החינוכי והשיקומי, בבית הספר, מקסימים, נחמדים ומסורים לעבודתם בקביעות. היחס כלפי בני השירות הוא יחס חם וקשוב, יחס המאפשר לנו בתור בני שירות, להביא לידי ביטוי את כל רעיונותינו ויכולותינו בדרכים שונות, בהפעלה של הילדים בחגים מסוימים, או אפילו בעצות ידידותיות להנהלה מבחינת אירגון המערכת היומיומית".
עוד הוא מסביר, כי לכל בן שירות כיתת אם משלו, אשר הוא נוכח בה ברוב שעות הפעילות המתקיימת בבית הספר. "כל ילד וילד בבית ספר ונצואלה הוא עולם ומלואו. אני מרגיש מאוד מחובר במקום שירות זה. הילדים גורמים לי תחושה עילאית של אושר ושמחה, כשאני גורם להם לצחוק מבדיחות שונות ומשונות. כל ילד ללא יוצא מן הכלל הוא בעל חוש הומור שונה ומיוחד, הגורם לעולם הפנימי שלי להיות קופצני וחי מבפנים".
לסיכום מכתבו עומד אייל על הקשר שבין הנתינה לקבלה כפי שרואה זאת בשירותו: "זוהי שנה שבה באתי לתרום, לתת מעצמי ולעורר הרגשה טובה אצל הזולת. בבית הספר אני עושה זאת בצורה מדהימה ומרתקת. כשאני תורם לאנשים אחרים, בחיוך או בעזרה בפעילויות, אני גם נתרם, מקבל הרבה מאוד לתוך העולמות הפנימיים האישיים שלי. מקום שירות זה הוא ההוכחה לקשר החזק וההדוק שבין לתרום לזולת לבין לקבל בחזרה ממנו".