לומר תודה

אחת היוזמות היפות שנולדה בשנים האחרונות היא "עשרת ימי תודה", עשרה ימים של הכרת הטוב שנפרסים בין יום השואה ליום העצמאות. את הפרויקט יזמו בוגרי מדרשת עין פרת שביישוב אלון, במטרה להעצים את ראיית הטוב בחברה הישראלית. הרעיון הוא לציין עשרה ימים של פרספקטיבה חיובית, של פרגון והודאה בין אדם לחברו ובין אדם למדינתו. 

באותה מידה שעשרת ימי תשובה הם הכנה מתבקשת ליום הכיפורים, כך עשרת ימי תודה הם הכנה ראויה ליום העצמאות. שבוע אחד בשנה כדאי להסתכל במבט מלמעלה על מה שקורה כאן ולקבל פרופורציה. להביט בפנים היפות של "הארץ", במקום להתעסק במאמרים של "הארץ". שבוע אחד מותר לומר את כל הקלישאות. להזכיר לעצמנו איפה העם הזה היה לפני שבעים וחמש שנים ואיפה הוא היום. להסתכל מסביב על קיבוץ הגלויות המתמשך, על הפריחה ועל החקלאות, על הבנייה הנרחבת ועל התשתיות המתחדשות, על הצבא ועל מערכות החינוך, על התעשייה המתקדמת ועל שלל היוזמות הישראליות. ויכוחים על אופיו של כלי תקשורת ותלונות על פקקים בכבישים הם צרות של עשירים. לפני פחות ממאה שנה יהודים לא העזו לחלום על המציאות שבה אנחנו חיים, ובכל זאת אנחנו מתלוננים. שבוע אחד ראוי להניח בצד את ההתחשבנויות הפוליטיות הקטנוניות, להתרומם ולראות את התמונה הגדולה והיפה שאנחנו נמצאים בתוכה, ולומר תודה.

לאסוף את השברים

אם לקראת יום העצמאות כדאי לאמץ מבט כללי ומקיף, לקראת יום השואה כדאי דווקא לחפש את הסיפור האישי של האדם הפרטי, כדי לחוש משהו מאירוע בסדר גודל כזה. ספר שהכין אותי השנה ליום השואה הוא הספר "אופקימניש – אהבה אחרי התופת", שיצא לאחרונה בהוצאת "גוונים". המחברת, ברוריה לב, כתבה רומן מרתק בהשראת סיפור השואה והעליה לארץ של הוריה, טובה ויוחנן. "אופקימניש" מתאר רומן שמתרחש על רקע גירוש יהודי רומניה, תקופת ההעפלה והחיים במחנה המעצר בקפריסין. גורל משותף מאחד את לבם של גבר ואישה שניצלו מהתופת, ואחרי תקופה ארוכה ומייסרת של סבל ואובדן הם זוכים למעט אושר כשהם נישאים במחנה המעצר שבו הם ממתינים לעלייתם ארצה. הספר מתחיל בסיפורם של גטאות טרנסניסטריה, לשם גורשו היהודים על ידי ממשלת רומניה. באמצעות מעקב אחר קורותיה של משפחה אחת מומחשים האימה והפחד, הרעב והסבל הרב שהיו מנת חלקם של מאות אלפי היהודים ברומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בחלקו השני, של הספר שמתאר את החיים במחנה המעצר בקפריסין, האווירה כבר אחרת. למרות התנאים הקשים והפצעים הרבים שאיתם התמודדו תושבי המחנה, הם הצליחו לחוש גם רגעים של אושר על רקע הצלתם ובזכות הידיעה שבקרוב הם יגיעו לארץ. "אופקימניש" פירושו שהרע כבר התרחש. הוא מאחורינו, והוא יהיה כפרה על חשבון עתיד טוב יותר. זו התחושה שאפיינה רבים מפליטי השואה במחנה בקפריסין ואפשרה להם לאסוף את השברים ולנסות להתחיל חיים חדשים.