נדרשת הרבה צביעות כדי לומר את הדברים שאמר השר יובל שטייניץ, בטקס מינוי הדיינים החדשים שהתקיים ביום ראשון האחרון בבית הנשיא. שטייניץ, יו"ר הועדה לבחירת הדיינים, הביע בטקס תקווה, שלא ירחק היום שהמערכת תשתנה, ותמנה גם נשים דיינות לבתי הדין.
קשה להאמין, אבל זה אותו יובל שטייניץ שרק לפני מספר שבועות נכנע לדרישת החרדים בוועדה וסיכל את מינויים של שלושה רבנים דתיים לאומיים, שהחרדים הטילו עליהם וטו. שטייניץ יישר אז קו עם החרדים בוועדה באופן מלא, ופסל דיינים רק בגלל הקשר שלהם עם ארגון 'צוהר', אבל זה לא הפריע לו לדבר השבוע על רצונו בנשים דיינות בבתי הדין. אין לשטייניץ שום בעיה להצהיר הצהרות ליברליות בתחום דת ומדינה, למרות שאין בכוונתו לערוך שום שינוי בתחום הזה, אפילו קל שבקלים, בגלל התנגדות החרדים.
ההתנהלות הצבועה הזאת מאפיינת לא רק את שטייניץ אלא את כל חברי הכנסת של הליכוד, כולל אלו המזוהים עם הציבור הדתי לאומי. רוממות הליברליות בגרונם, אבל ברגע האמת, הם תמיד יישרו קו, ממניעים פוליטיים, עם הפלג המחמיר ביותר בציבור החרדי.
גוש קטיף. הסיפור המלא
גוש קטיף, על יישוביו ותושביו, זוכה לאיזכורים בעשור האחרון, בעיקר בהקשרים של העקירה, המאבק שקדם לה וההתמודדות עם תוצאותיה. זה לא רק כלי התקשורת שעוסקים, בעיקר בתאריכי העקירה בקיץ, בעקירה והשלכותיה אלא גם הכנסים, הסרטים והספרים הרבים שמוקדשים לכך.
יש בכך החמצה גדולה ובעיה תודעתית, מכיוון שסיפורו של גוש קטיף, לא מתחיל בתכנית ההתנתקות, אלא כשלושים שנים קודם לכן. גוש קטיף היה יצירה חברתית יהודית ולאומית ייחודית. היה בו שילוב נדיר של אנשי תורה ואנשי מעשה, שהשכילו לחבר שמים וארץ, ולהעמיד מודל מרשים של חיי תורה ועבודה. יישובי הגוש הצמיחו מתוכם חקלאות מפוארת והעמידו מערכות חינוך משובחות. הקהילות שהוקמו בגוש הכילו בתוכן פסיפס אנושי ייחודי של אנשי התיישבות ותיקה, יחד עם יוצאי עיירות פיתוח, בני ישיבות עם חקלאים, דתיים וחילוניים, ספרדים ואשכנזים.
בנוסף, תושב הגוש עמדו בגבורה במשך שנים ארוכות נוכח מלחמת טרור קשה, מספר תכניות עקירה, וגזירות כלכליות קשות. הרבה זמן המתין הסיפור המלא של גוש קטיף שמישהו יספר אותו, ועכשיו נראה שזה קורה. 'אלבום גוש קטיף', שיצא לאור לאחרונה בהוצאת מרכז קטיף, פורס לראשונה את מגוון המאפיינים של גוש קטיף לאורך שנות קיומו. עורכיו חגי הוברמן ונעמי אלדר, מביאים את ההיסטוריה של ההתיישבות בעזה, הרחוקה והקרובה, מספרים את סיפורם של כל הישובים, מציגים את ההישגים בתחומי החקלאות, החינוך, התיירות והתורה, ורק בפרק השניים עשר, מגיעים לסיפור המאבק, לחורבן, למחיר, ולצמיחה מחדש.
כמובן שאין התעלמות מהכאב, אבל רובו של האלבום מוקדש לשנים היפות של הגוש, וטוב שכך. מי שרוצה לזכור את גוש קטיף כמפעל התיישבות של עשרות שנים ולא רק כסיפור מאבק, כדאי שיפנה מקום על המדף לאלבום החשוב הזה.