ירושלים, לטוב ולרע, משקפת חלק ניכר מהמצב ומהתהליכים העוברים על ישראל. ייאמר מיד שבירושלים תופעות לא מעטות מופיעות בגרסתן המודגשת, הקיצונית, אך יש בהן כדי לשקף את ישראל בכללותה.
ההשתקפות של ישראל בירושלים ניכרת כבר בהיסטוריה הקרובה יחסית. המבוגרים בינינו עוד זוכרים כילדים וכצעירים את מדינת ישראל 'הקטנה' בגבולות 1967, שכונו על ידי אבא אבן 'גבולות אושוויץ', בגלל חוסר היכולת להגן עליהם באופן יעיל. יישובים רבים היו למעשה יישובי ספר וכל מסתנן היה יכול להגיע אליהם במהירות. המותניים הצרות של המדינה במרכז השפלה מול יהודה ושומרון, היו מקור לדאגה אסטרטגית-צבאית מתמדת. כל זה בא לידי ביטוי בולט עוד יותר בירושלים. בין הקמת המדינה לבין שחרורה, הייתה ירושלים עיר קצה בסופו של פרוזדור גיאוגרפי-מדיני הולך וצר ובמצב אסטרטגי גרוע. אין הרבה דוגמאות לערי בירה בעולם שהן עיר קצה שבליבן עובר גבול עם מדינה עויינת, גדרות תיל ואיום של ירי צלפים.
וכגודל הבעיה האסטרטגית החמורה, כך גודלו של נס מלחמת ששת הימים, הן לירושלים הן לישראל. לשר ההיסטוריה יש תוכניות משלו, פעמים נגד הזרם. הרי ללא התוקפנות הערבית והניסיון לסגור עליה מכל הכיוונים כדי להשלים את כוונות ההשמדה שלא צלחו 19 שנה קודם לכן, ישראל לא הייתה יוצאת למתקפת המנע. לגבי ירושלים זה היה בולט הרבה יותר. "מי צריך את כל הוותיקן הזה?", שאל משה דיין ובכך ביטא את הניסיון של 'הישראלי החדש', המודרני, המערבי, הרציונלי, לברוח מהרכיב 'היהודי'. כמה ניסיונות נעשו כדי למנוע מירדן להצטרף למלחמה. גם תוך כדי ירי ירדני למערב ירושלים נמשכו הניסיונות שלמזלנו לא צלחו והכריחו את ישראל לשחרר את ירושלים.
ערבים בירושלים מורידים לאור יום את דגלי ישראל ללא מורא וללא פחד. ומה שקורה בירושלים קורה בתל אביב ובבאר שבע
בקפיצה לימינו, מה שקורה בירושלים קורה ברמה זו או אחרת בארץ כולה. בשעת כתיבת שורות אלו, שיתפרסמו לפני יום ירושלים, אף אחד לא יכול להעריך מה עומד לקרות בירושלים. באותה מידה איננו יודעים מה ילד יום בישראל, כשהפתעה רודפת הפתעה. אנחנו רק יודעים על איומים הולכים ומתגברים של כל חורשי רעתנו מחוץ למדינה ובתוכה, המרימים את ראשם לנוכח מה שנתפסת בעיניהם כחולשה פנימית מתגברת.
דגלי חמאס מתנופפים ימים רבים בהר הבית, ואף אחד לא ניסה להורידם. ערבים בירושלים מורידים לאור יום את דגלי ישראל ללא מורא וללא פחד. ומה שקורה בירושלים קורה בתל אביב ובבאר שבע. ביום הנכבה, אין בעיה למאות סטודנטים ערבים באוניברסיטת באר שבע להניף מאות דגלי פלשתין. בהר הבית הם לא מוכנים שיהודים אפילו ימלמלו תפילה קצרה ללא סממנים חיצוניים, לצד שליטה מוסלמית נרחבת. מניפי דגלי פלשתין לא מתכוונים לפלשתין שתחיה לצד ישראל, אלא במקום ישראל.
אנחנו לא נלחמים בדגלים, הסביר אחד השרים, אנחנו נלחמים בטרור. אולם כדי להילחם בטרור צריך להילחם בדגליו של אותו טרור. נתחיל בנחישות בלתי מתפשרת במצעד הדגלים ביום ירושלים.