לחרדה הגוברת בקרב חלק מהחילונים, לנוכח הרכב הממשלה המיועדת, מתלווה טיעון המדרון החלקלק. החשש הוא שהתביעות הדתיות השונות הן נקודת פתיחה בלבד שעלולה להידרדר לפגיעה באורח החיים החופשי או באופיו של המרחב הציבורי. אין לזלזל בחרדות אלו, שהרי יש חשיבות לתחושות של אנשים גם כשאינן מבוססות, אולם חשוב להיזכר מה אירע כאן באמת בעבר.
אין כמו 'הדתה', מושג שהופיע וצבר תאוצה בדור האחרון, להתחיל בו סקירה מדגמית. משמעות המושג היא שתחום או מרחב או נושא מסויימים, מושפעים יותר ויותר מהדת ודפוסיה, בהשוואה לעבר. יש להבחין בין הדתה כתופעה לבין שיח הדתה שעשוי להתקיים מבלי שאכן משהו באמת יקרה במציאות. שיח הדתה, גם אם אז לא נקרא כך, התנהל בעוצמה רבה לאחר המהפך ב-1977 ושובם של החרדים לקואליציה, ומאז עלה וירד בגלים חוזרים ונשנים. זכייתה של ש"ס ב-17 מנדטים ב-1999 הביאה לגל חרדה ושיח הדתה נוספים. הפורום החילוני, אחד הבולטים ממקדמי שיח ההדתה, קם ב-2011 כתגובה לשובו של הליכוד לשלטון שנתיים קודם לכן. רק לפני חמש שנים, ב-2017, התעצם גל חדש של שיח הדתה, הפעם בתחום החינוך וכהונתו של נפתלי בנט כשר החינוך.
ומה קורה באמת בכל השנים הללו? תמיד טוב לחזור לספרו של פרופ' גיא בן פורת (למיטב היכרותי וידיעתי חילוני על מלא): "הלכה למעשה: חילונו של המרחב הציבורי בישראל". ממש באמצע תקופת שלטון הליכוד, ב-2016, כותב בן-פורת כך: "למרות מעמדה החזק של הדת במרחב הציבורי בישראל, וחולשתה הפוליטית של החילוניות, חילונו של המרחב הציבורי בישראל בשני העשורים האחרונים ניכר לעין בחיי היומיום" (ע' 12). שאלתי אותו פעם בבדיחות, איך הוא מעז לצאת כך נגד הדימוי, אבל זו הייתה שאלה רטורית כמובן, כי התשובה הידועה לשנינו היתה שהוא חוקר, היינו עניינו בחקר המציאות.
לפני שלוש שנים, ב-2019, פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה את חיבורו של פרופ' דני סטטמן 'ממלכתיות, 'הדתה' ודתיים בצה"ל'. במוקד החיבור דחייה של טענות ההדתה כביכול בצה"ל: "רוב הראיות המובאות כדי לתמוך בטענות על הדתה הן אנקדוטליות ואימפרסיוניסטיות. שוב ושוב נשמעים אותם סיפורים..." (ע' 37).
המבוגרים מבין הקוראים זוכרים את המאבק סביב פתיחת קולנוע היכל בפ"ת בשבת לפני קרוב לארבעים שנים. מאז, כידוע וכמוכח, יותר ויותר מקומות בילוי ומסחר נפתחו בשבתות ובחגים לאורכה ולרוחבה של הארץ. החילונים המבוגרים עוד זוכרים את כמות השעות שהם למדו במקצועות היהדות השונים. מה שקרה בחינוך הממלכתי איננו הדתה אלא ההיפך הגמור: ירידה דרמטית בשעות הלימוד הללו, כשכל דור לומד פחות ופחות עד לריקנות אחת גדולה, וזה עוד בטרם בוטלו הבחינות החיצוניות. ואם נחזור למרחב הציבורי ביותר, הרחוב, תקצר היריעה מלפרט את התפתחות מצעדי הגאווה בישראל ממקומות בודדים כמו תל אביב בסוף שנות התשעים לכל רחבי הארץ בימינו.
החשש ממדרון חלקלק של הדתה נשען לא פעם על קמפיינים מתוזמנים היטב. בינתיים, בשטח, ההוכחות המעשיות המובהקות יותר הן להידרדרות במדרון החלקלק החילוני.