אחת ההבחנות הידועות ביותר בחקר מערכות מפלגתיות בארץ ובעולם, היא בין מערכת מפלגתית יציבה לבין מערכת מפלגתית רופפת. במערכת יציבה יש כמובן שינויים, אולם ניכר שאותן מפלגות מתמודדות פעם אחר פעם, מבנה יחסי הכוחות דומה, ההתארגנויות דומות והשינויים אינם גדולים במיוחד.
לעומת זאת, מערכת מפלגתית רופפת, מתאפיינת בשינויים משמעותיים בהתארגנויות המפלגתיות, דוגמת היעלמות מפלגות ישנות וצמיחתן של חדשות; עלייה והיעלמות מהירות של מועמדים ומנהיגי מפלגות; שינויים בתוצאות הבחירות; החלפת שמות תכופה של המפלגות המעידה על שינוי; ניידות גבוהה של מצביעים בין מפלגות; וקושי הולך וגובר לחזות את התוצאות.
בעבודת הדוקטורט שלו על החברה הדתית הלאומית ומפלגותיה, שכלל ד"ר מנחם לזר את התיאוריות המקובלות בעולם והציע הבחנה בין מערכות-משנה בתוך המערכת המפלגתית הכללית, מכיוון שיש הבדלים ניכרים בין מחנות פוליטיים ובין קבוצות אוכלוסייה שונות באותה נקודת זמן.
פרישתם של אייזנקוט וגנץ מהמחנה הממלכתי, מפנה את תשומת הלב להבדלים משמעותיים ביותר בין המחנות הפוליטיים בישראל. פער עצום ניכר בין מה שמתרחש בגוש שמאל-מרכז, המתאפיין בהתרופפות, לבין גוש הימין שמגלה יציבות רבה מאוד יחסית.
ממש לאחרונה יצא ספרו של אורי ורטמן 'התרסקות: מפלגת העבודה 2024-1992'. ואכן, מה שאירע למפלגת העבודה, גלגולה של מפא"י ששלטה ללא מצרים במערכת המפלגתית לאחר הקמת המדינה, הוא סמל רב עוצמה למחנה מרכז-שמאל בכללותו. יש לשים לב רק לשמות המפלגות הגדולות המתחלפות בגוש זה: ב-2009 זו קדימה שהספיקה להיעלם לחלוטין; ב-2013 זו כבר יש עתיד החדשה; ב-2015 זה שוב המחנה הציוני שהתבסס על מפלגת העבודה; ואז ב-2019 מופיעה כחול לבן וכיום זו שוב יש עתיד.
ואם נאמין למגמות העולות מהסקרים, במרכז-שמאל הפציעה התארגנות חדשה של הדמוקרטים ומפלגת בנט 2026, שתי התארגנויות הדוחקות לאחור את יש עתיד והמחנה הממלכתי, שלא מזמן התחרו ביניהן על השלטון מול הליכוד. גם בהתייחס למושגים המקובלים של מערכות רופפות, מדובר בסחרחרת ממשית של שינויים תכופים ומהירים במיוחד. כל זאת כאשר ברור שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה, כמו שניכר בפרישתו של אייזנקוט.
אולם לא כל המערכת המפלגתית רופפת כמו ההתרופפות שניכרת במרכז-שמאל. מערכת המשנה של המפלגות החרדיות מגלה יציבות רבה מאוד, היפוך מוחלט למתרחש באופוזיציה. מזה יותר משנות דור מתמודדות שתי רשימות, יהדות התורה וש"ס. לא רק שאין שום שינוי בשמות ובאופני ההתארגנות, אלא שניתן למצוא בהן גם את אותם מנהיגים לאורך זמן. בחינת ההישגים של שתי הרשימות מגלה אף היא יציבות רבה ללא שינוי משמעותי.
לעומתן, מערכת המפלגות המזוהות עם החברה הדתית הלאומית נראית הרבה יותר רופפת מכל שותפותיה במחנה הלאומי – הליכוד והמפלגות החרדיות. במובן זה של התרופפות, הן דומות יותר למה שקורה במחנה המרכז-שמאל. ב-2009 התמודדו האיחוד הלאומי והבית היהודי. בשתי מערכות הבחירות שלאחר מכן הייתה זו הבית היהודי. ואז החלה התרופפות מואצת: איחוד מפלגות הימין מול הימין החדש שלא עברה את אחוז החסימה; לאחר מכן ימינה פעם בהובלת בנט ופעם בהובלת שקד; ולבסוף, כיום רשימת הציונות הדתית ובתוכה העלייה המטאורית של עוצמה יהודית.
על רקע זה ראוי להבהיר משהו לגבי הסקרים המתפרסמים שוב ושוב: הם סוקרים מצבים והיערכויות שבמערכת כה רופפת כמו בישראל, וברור שאלו לא יהיו ההיערכויות בבחירות האמיתיות הבאות.