בשולי האירועים בשדה תימן ובבית ליד, התפתחה סערה סביב שאלת הגעתה של הפצ"רית לדיון בכנסת. מתברר שבישראל מספיק שתשלח נציג מטעמה. בתחילת החודש היה זה ראש אכ"א שלא הגיע פעמיים ברציפות לאחד הדיונים בנושא גיוס חרדים בוועדת החוץ והביטחון.
לעומת זאת, בארה"ב, בתוך ימים ספורים לאחר ההתנקשות בדונאלד טראמפ, נאלצה ראש השירות החשאי להתפטר. גורם מרכזי בהתפטרותה היה השימוע הפומבי והמתוקשר שנערך לה בקונגרס. בהיסטוריית השימועים בארה"ב, יבלוט עוד שנים רבות השימוע בנושא האנטישמיות שנערך לנשיאות האוניברסיטאות. גם הן נאלצו להתפטר על רקע תשובותיהן לגבי יחסן של האוניברסיטאות לאנטישמיות.
סוגיית הגעתם של הפצ"רית וראש אכ"א לכנסת, הגיעה לידיעת הציבור רק מכיוון שמדובר בנושאים בוערים שבלטו על סדר היום הציבורי. מספר המקרים שאינם מגיעים כלל לידיעת הציבור חייב להבהיל כל מי שמבין את חשיבות תפקיד הפיקוח על נבחרי הציבור ועל בכירי המנהל הציבורי. שמעתם על נושא סגירת סניפי הדואר בפריפריה? על נוהלי חקירה משטרתית באירועי הגנה עצמית? אמנם, על דילול כיתות הכוננות ברחבי הארץ בוודאי הציבור שמע בגלל הרגישות; אבל מה לגבי ההכרה בנפגעי נפש ממעגל שני?
יש רשימה של קרוב למאה סוגיות כאלו שוועדות הכנסת כבר דנו בהן ואף הגיעו למסקנות ועדיין לא זכו להסבר מהאחראים על הביצוע. מלבדן, יש כ-600 שאילתות שנענו באיחור, כ-450 מהאיחורים ארכו יותר מ-50 יום. האם סוגיות דחופות המתעוררות בזמן מלחמה יכולות להמתין 50 יום שבהם הופך חלקן לבלתי רלוונטי?
שנת המאבק שלפני המלחמה וחודשי המלחמה עצמם, העלו לתודעה ולשיח את תופעת שלטון הפקידים. עדו נורדן נתן לספרו בנושא כותרת מדוייקת, 'בעל הבית', המשקפת את כוחם העצום של אנשי המנהל הציבורי הממונים על ביצוע המדיניות. ככל שחולף הזמן מתברר שכוחם מאפשר לא רק לבצע, אלא גם לא לבצע, לתקוע מקלות בגלגליה של מדיניות מסויימת או סתם לעצב אותה בעצמם, אף שאינם נבחרי ציבור.
מדובר בסוגיה קריטית דווקא למחנה הלאומי. כל מוקדי ההשפעה בישראל, מלבד הכנסת, נמצאים הרחק מטווח ההשפעה של המחנה הלאומי. אמצעי התקשורת, האקדמיה, הממסד הביטחוני, מערכת המשפט, הפרקליטות והמנהל הציבורי, לא רק נוטים באופן מובהק להיות חדגוניים, אלא שמדובר בחדגוניות ההפוכה מעמדות וגישות המחנה הלאומי.
מוקד ההשפעה היחיד בישראל שבו ניכרת היטב ייצוגיות יחסית ההולמת את החלוקה בציבור הוא הכנסת. אין זה מפליא שחלק מהמחאה נגד הרפורמה המשפטית התמקדה בבלימת חיזוק הכנסת בבחירת השופטים ובפיקוח עליהם. עיקרון הכרעת הרוב, עיקרון מרכזי בדמוקרטיה, תואר על ידם כנושא הפחות חשוב בדמוקרטיה.
המחנה הלאומי חייב כאסטרטגיית-על לפעול בכיוון הגברה וחיזוק הייצוגיות בכל מוקדי ההשפעה. חיזוק יכולת הפיקוח של הכנסת הוא המטרה המרכזית בדרך להגברת הייצוגיות בכל התחומים. מדוע? ראשית, יהיה קשה לדמוקרטים בעיני עצמם להתנגד לחיזוק הכנסת וליכולת הפיקוח שלה. שנית, זהו מוקד ההשפעה היחיד שבו יש למחנה הלאומי רוב גם לנוכח התנגדות 'הדמוקרטים' בעיני עצמם.
דמיינו את ראשי האוניברסיטאות בישראל מחוייבים בחוק להגיע לשימוע בכנסת ולהסביר מהם גבולות חופש הביטוי והאם הוא כולל קריאות 'בדם ואש נפדה את פלשתין', או אולי מה יש להם לומר על מרצה אנטישמית הטוענת שצה"ל עורך ניסויים בנשק על ילדים פלשתינים? ואז דמיינו את הפצ"רית מחוייבת לפרט כמה לוחמים נעצרו מאז ראשית המלחמה ובמה הם נחשדו? ומה יש לה לומר על מכתב המג"דים במילואים על זימונם של לוחמים רבים לחקירות, כל זה בשעת לחימה?