בשנות השמונים והתשעים, כשהייתי נוסע באוטובוסים, היה טקס קבוע שתמיד הרשים אותי: כשהגיעה שעה עגולה, הנהג היה מגביר את הרדיו, וברגע שנשמעו הצפצופים של החדשות, עשרות הנוסעים השתתקו והאזינו, כאילו משהו חיבר פתאום בין כולם. היום כבר לא צריך לחכות לעדכון ברדיו; כולם מחוברים בקבוצת ווטסאפ, בחשבונות טוויטר ובהתראות מאתרי אקטואליה, ואף אחד לא מפסיד שום דיווח. אין טעם להכחיש, אנחנו מדינה שמכורה לחדשות, והחדשות כאן לא ממש קלות.
והנה, כמה פעמים בשנה, בחורף, אנחנו מניחים רק לרגע את המצב הביטחוני ושלימות הקואליציה, מוותרים לכמה שעות על ציטוטים וספקולציות, ומעלים על ראש שמחתנו ועל ראש הכותרות את מזג האוויר: חזאים וכתבים מקומיים יוצאים מהאולפנים אל השטח ומעבירים דיווחים על כמויות הגשמים, וההכנות לשלג, ומפצירים בנו להתלבש חם ולהישאר בבית. ואז, כמו בטקס קבוע, אנחנו חוזרים אל הכתבות והדיווחים ששומעים ורואים בכל שנה, אבל תמיד הם מעניינים.
במשך עשרות שנים כששימשתי 'כתבנו בצפון', כל כך חיכיתי לימים האלו: במקום לדבר על פצמ"רים וקטיושות בקרית שמונה ומוצבים בדרום לבנון, הייתי יוצא לשטח כדי לצלם טבע, ולשמוע אנשים שלא מדברים על פחד ומלחמה.
זה התחיל כמובן עם דיווחים מאתר החרמון, ליד בובת השלג המפורסמת, ועבר לצילום הנחלים והמפלים של הגליל העליון. ואם באמת הייתה סערה יוצאת דופן היו שולחים אותי לצפת: "זקני צפת לא זוכרים שלג כזה", הייתי פותח עם המשפט הבלתי נמנע. לפעמים, כשמנחם רהט, הכתב הוותיק של 'מעריב' ותושב צפת (היום המשנה לעורך 'מצב הרוח'), היה עוזר לי, באמת הייתי מצליח למצוא כמה זקנים מקומיים עם זיכרון ארוך, אבל אני חייב להתוודות שבדרך כלל הסתפקתי גם בצעירים יותר.
אחרי שהסערה הייתה שוככת, ידעתי שזה הזמן להדרים ולהגיע לכינרת, כדי לדווח על גובה המפלס: כך וכך סנטימטרים של עלייה, כך וכך מעל הקו האדום או מתחת לקו העליון – ממש בחינה של האוברדראפט הלאומי.
יש סיבה לשמחה
גם בימינו מהדורות החדשות מראיינות את נהגי מפלסות השלג הירושלמיים שנמצאים בכוננות, מספרות על כמות השלג שירדה במפלס התחתון ובמפלס העליון של אתר החרמון (כמה אנשים באמת מבינים את משמעות הדיווח הזה? למה בכלל מדווחים על כך?), ומדווחות על 'ספיקות מים גבוהות בנחלים'. בדיווחי התנועה אנחנו שומעים על צמתים נידחים שנחסמים מחשש לשיטפונות, וכל כביש מקומי בצפון רמת הגולן זוכה לעדכון מצב שעתי בגלגל"צ.
ובימים כאלו, בהם מזג האוויר פותח מהדורות, יש גם את הצד השני של המטבע: כל מערכת גשם הופכת לסערה מטאורולוגית, כל לילה עם טמפרטורות נמוכות הופך ל'חזית קור'. קבוצות הווטסאפ מעבירות מסרים של מצור ופאניקה, וגם בתקשורת לא ממש מנסים להרגיע: כל מי שהחנייה שלו נחסמה על ידי שלולית גדולה זוכה לראיון, כל עץ שנופל כתוצאה מרוח חזקה זוכה לתיעוד ("יכול היה לקרות כאן אסון, זה ממש נס!"), וכל ראש רשות מקומית מתראיין מ'חדר המצב' עם ארשת פנים של גנרל שעומד להוביל כוחות לקרב.
הרבה אנשים חושבים שזה מוגזם. עבורם מזג אוויר זה לא חדשות, ואם לא מתרחשים אסונות, אז אין סיבה לדווח על שלג או גשם מחוץ למסגרת הרגילה של התחזית: "בטורונטו קוראים לזה יום רגיל של חורף", הם מעקמים את האף מול ההתרגשות שלנו, "אז יורד קצת שלג – אפשר לחשוב?".
אז כן, אפשר לחשוב, ואפשר לשמוח, ואפשר ליהנות מכך שמדינה חמה שחצייה מדבר, זוכה למראות הנפלאים האלו. לא סתם שיירות של עשרות אלפי אנשים נוסעות כדי לראות את הנוף הלבן ולשחק עם השלג, ואם מתרחש כזה יום של חג באמצע החורף – אז בהחלט גם לתקשורת מותר לצאת מגדרה. אפילו זקני צפת לא זוכרים ויכוח כל כך מיותר.