על פאות ודעות קדומות

כשידידי יאיר שרקי הופיע לראשונה מול המצלמה ככתב חדשות 2 עם פאות מסולסלות ומטופחות, הרבה מאד צופים הרימו גבה. אם כתבים חובשי כיפה היו נדירים בנוף, אז על אחת כמה וכמה כתבים עם פאות. חלק מהתגובות הגיעו מאנשים שלא רק שלא ראו אנשי תקשורת עם פאות, אלא אפילו בחייהם האמיתים לא הזדמן להם לפגוש אנשים עם פאות, בטח שלא בסלון ביתם, כשכולם יושבים מול הטלוויזיה.

תשע שנים עברו מאז - היום זה נראה טבעי יותר, ואפשר לראות על המסך שלנו כיפות שחורות, כיסויי ראש ואנשים בגוונים שונים, בדיוק כפי שראוי. אבל אני עוד זוכר את הקושי של צופים (בעיקר חילוניים), לשמוע בכלל את מה ששרקי דיווח עליו. הם פשוט התרכזו בפאות.

לאחרונה אני נזכר בימים האלו בנסיבות אחרות לגמרי, כשנוער הגבעות ותושבי ההתנחלויות המבודדות נמצאים בכותרות. אלו לא רק דמויות כמו אלישע ירד ופעילים מקומיים, אלא גם תומכים נלהבים כמו חברי הכנסת צבי סוכות ולימור סון-הר מלך, וחנמאל דורפמן ראש המטה של השר בן גביר, שהיום הם חלק מהממסד. ממש כמו שרקי אז, עוד לפני שהם מתחילים לדבר, הם נשפטים על פי המראה החיצוני. כיפות הצמר הגדולות, הפאות הארוכות, כיסוי הראש הענקיים – אי אפשר להתעלם מהם. כמו בחורי ישיבה חרדיים או נשים מוסלמיות דתיות, די במבט אחד כדי לזהות אותם, לסמן אותם ולהדביק להם תכונות ומעשים מבלי להכיר בכלל.

אני מכיר גוונים רבים ושונים של הימין בישראל, וגם של החברה הדתית, ובאופן מפתיע הקיצוניים הגדולים ביותר שפגשתי, לא התפארו דווקא בכיפות גדולות או בפאות, לא בחולצות פלנל ומראה קצת זרוק, ואפילו לא בזקנים. אבל כשאנשי הגבעות עומדים בפני המערכת הממלכתית הישראלית – שוטרים, פרקליטים, שופטים, קצינים בצבא – מה הסיכוי שההופעה הייחודית שלהם לא תשפיע לרעה? יש לי הרגשה, בעצם יותר מהרגשה, שאם הם היו מגיעים מסופרים ומגולחים, הם אולי גם היו זוכים לייחס אחר. לאפליה (לכאורה) הזו יש נסיבות מקלות – כל אחד מאיתנו עושה את זה מדי פעם, כלפי כל מיני קבוצות, אבל ברגע שמדובר באנשים בעלי סמכות זו כבר בעיה רצינית.

ראשי ההתיישבות פטורים מאחריות

אנשי הגבעות (לא כולם שם נערים, כן?) והקהילה הגדולה שלהם ביישובים היותר מוסדרים, סובלים מהתדמית הזו גם בהקשר הציבורי הרחב. מספיק סרטון וידאו או מעצר אחד כדי שכל מי ששייך לקבוצה הזו, או לפחות עונה לאותם מאפייני הופעה חיצוניים שלה, יהפוך לחשוד מידי. ציבור של אלפי אנשים מוכתם בגלל כמה אנשי שוליים אלימים, וכל ניסיון להסביר שאכן מדובר בשוליים עולה בתוהו.

למה זה קורה? אולי מפני שקל למדינה, לחלק מהציבור וגם לחלק מהתקשורת, לראות אותם כנטע זר במה שאנחנו מגדירים 'ישראליות'. כשמסתכלים עליהם ושומעים אותם, בעיקר את המיעוט הקיצוני שבהם (שאי אפשר להכחיש שהוא אכן קיים), אוהבים לחשוב עליהם כ'בעייה של המתנחלים'. פונים אל הרבנים, אל ראשי היישובים והמועצות, אל המנהיגים הפוליטיים, ואומרים להם: "תשתלטו על הציבור שלכם". תמיד זה מסתיים באותה צורה – ראיונות חצי מתחמקים, הצהרות לא ממש ברורות, ובאופן כללי תחושה לא נוחה שעולה מכל אייטם כזה.

אני במקומם של המנהיגים בהתנחלויות, הייתי מסרב להתראיין על העניין הזה. ובוודאי שלא לקחת עליהם אחריות. כל ניסיון כזה, כל אימוץ של התופעות האלו על ידי המיינסטרים של ההתיישבות, רק יוצר זהות בין מאות אלפי היהודים שומרי החוק שחיים ביהודה ושומרון, לבין קומץ קטן של פורעים. מדובר באזרחים ישראליים שחל עליהם החוק הישראלי, כאלו שאמורים להיות מטופלים במקרה הצורך על ידי הרשויות הממלכתיות. ממש כמו שגל גניבות בתל אביב או סדרת מעשי רצח (חלילה) בחיפה, לא יהיו בעיה של רון חולדאי ועינת קאליש-רותם, ותופעה של אי תשלום מיסים באזור מסוים היא לא עניין ששייך לראש המועצה.

הרי ברור שבמקרים כאלו הייתה דרישה ברורה להתערבות של המשטרה, המערכת המשפטית, וכל הזרועות שהמדינה יכולה ויודעת להפעיל. אבל במקרה של נוער הגבעות, תמיד האשמה והאחריות נזרקת למקום אחר. זה לא הוגן כלפי כלל אוכלוסיית המתיישבים, זה לא הוגן כלפי אנשי הגבעות ששוב ושוב מוכתמים בגלל מעשים של יחידים, וזה בעיקר מרחיק את כולנו מפתרון אמיתי לבעיה. הבעיה שלנו.