עוד בחירות. בסופו של דבר אין בישראל 'דרמה פוליטית', ואין תהפוכות גדולות. כבר כמה שנים שהמציאות דווקא די יציבה: בסוף הולכים שוב לבחירות, מין ערבוב קלפים שאמור לפתור את הכל, אולי אפילו סיבוב נוסף של הרולטה, שהפעם בטח תיפול על המספרים הנכונים. קצת מצחיק לראות את כולם – פרשנים, טוקבקיסטים וכמובן שגם פוליטיקאים, נאחזים בסקרים האחרונים (כמה סקרי מנדטים יוצאים כאן בשבוע???), מקימים קואליציות, מנתחים כל תזוזה כאילו הייתה תהליך עומק בחברה הישראלית. הרי כל המשחק הפוליטי כאן מתרכז בכמה מנדטים בודדים שעוברים בין הגושים במערכת בחירות נתונה – לא יותר. המספרים דומים, הגושים שהתעצבו בשנים האחרונות די יציבים, ואין סיבה לחשוב שמה שלא התרחש בארבע מערכות בחירות יקרה דווקא בחמישית.
במציאות כזו, שבה גורלות קמים ונופלים (ממש כמו קואליציות) על מנדטים בודדים, כל סוקר או פרשן מחפש את ה'אקס פקטור' – הנתון או התופעה שיעשו את ההבדל בין ניצחון לתבוסה, או במקרה שלנו בין ניצחון דחוק לתיקו. מדברים על אחוזי ההצבעה במגזר הערבי, על מרצ שמגרדת את אחוז החסימה מלמטה, על היכולת של גדעון סער להמריא, אבל לדעתי יש עניין שלא שמים לב, שעשוי להיות הגורם המכריע: הציונות הדתית, בלי מירכאות – לא המפלגה של סמוטריץ', אלא הציבור של מאות אלפי האנשים שבכל מערכת בחירות ניצב מחדש מול השאלה: איפה הבית הפוליטי שלי?.
נסו לעשות סקר קצר (לא צריך מדגם מייצג או טעויות דגימה) בבית הכנסת בליל שבת, ותגלו עד כמה גדול מגוון המפלגות שמקבלות את הקולות הסרוגים. 'הציונות הדתית' של סמוטריץ' ובן גביר (כן, ככה המפלגה הזו נתפסת היום בציבור) היא הכוכבת הגדולה של הסקרים העכשוויים, אבל מי שמחזק אותה כרגע הם מצביעי ש"ס ואגודת ישראל, וכמה מפליטי 'ימינה'. ברגע האמת, אני מעריך שהדומיננטיות של בן גביר תרתיע לא מעט סרוגים. בנט כמובן ישמח לספר לסמוטריץ' שמספר המנדטים איתו אתה מתחיל מערכת בחירות הוא לא בהכרח מה שתקבל בקלפי.
מפד"לניקים צפים
הליכוד הפך בשנים האחרונות לבחירה כמעט טבעית בשביל דתיים לאומיים. המפלגה הגדולה בישראל מציגה לא מעט חובשי כיפה ומסורתיים, ומקיימת באופן אוטומטי ברית עם מפלגות דתיות - עבור רבים וטובים מהציבור שלנו זה לגמרי מספיק. גם בצד השני של המפה, אם כי לא מאד רחוק משם, יש ייצוג דתי מכובד ובולט ב'יש עתיד' ו'כחול לבן', שהופך אותן ללגיטימיות אצל חובשי כיפה. חילי טרופר, אלעזר שטרן, קינלי טור-פז, פנינה תמנו שטה וזאב אלקין (אצל גדעון סער) – כולם פוליטיקאים דתיים שממלאים תפקידים משמעותיים בקואליציה הנוכחית, והנוכחות שלהם שם קצת שומטת את הקרקע מתחת לפחד מ'ממשלה חילונית אנטי יהודית'. במשך שנים יאיר לפיד בנה לאט את האופציה הזו, התקרב למרכז הפוליטי וניער מעליו את תדמית האנטי-דתי (מהלך שהתחיל עם השילוב של שי פירון ועליזה לביא לפני עשור), ועכשיו הוא עשוי לקטוף את הפירות.
ברגע האמת, אני מעריך שהדומיננטיות של בן גביר תרתיע לא מעט סרוגים. בנט כמובן ישמח לספר לסמוטריץ' שמספר המנדטים איתו אתה מתחיל מערכת בחירות הוא לא בהכרח מה שתקבל בקלפי
אז נכון, אנחנו כבר לא הציבור הקטן והמלוכד שמצביע למפד"ל בלי התלבטויות, אבל עדיין ישנם כאלו שמחפשים מפלגה שתייצג אותם, שבה יוכלו להרגיש בבית האידיאולוגי והאמוני, מפלגה שמכילה קשת מסויימת של דעות ועמדות, אבל המסרים הבסיסיים שלה בנוגע לארץ ישראל והזהות היהודית הם ברורים. 'הבית היהודי' היה אמור להיות כזה, ימינה הייתה אמורה להיות מפלגה כזו, אבל גם לפני השנה האחרונה היא לא הצליחה להתרומם, ויתכן שאפילו לא תיכנס לכנסת הבאה.
באופן קצת מוזר, דווקא ריבוי המפלגות והאופציות יוצר חוסר, ובתוכו מתלבטים או צפים או פשוט ממתינים כשלושה-ארבעה מנדטים שאפשר לקרוא להם 'מפד"ל'ניקים'. מי יכול למשוך אותם? קשה לדעת כרגע, אבל אולי דווקא מתן כהנא, שזוכה להרבה קרדיט בזכות הנחישות שלו בביצוע רפורמות, איילת שקד שעדיין פופולרית, וגם נפתלי בנט עצמו, שלא ברור מה עתידו הפוליטי. עשרות אלפי מצביעים, אלו שהצביעו 'ימינה', ו'הבית היהודי', ו'הציונות הדתית', וכבר לא שולחים אוטומטית את היד לפתק של ב', מביטים על מערכת הבחירות הזו בעייפות מסויימת, ונזכרים בלהט הגדול שאפיין אותנו בעשורים הקודמים. להערכתי, הם הרבה יותר גמישים ממה שנוטים לחשוב, ומהם יכולה לבוא ההפתעה של הבחירות.