אחרי שנתיים ללא תקציב מדינה, קיבלנו השבוע תזכורת לאחד הריטואלים הפוליטיים המעייפים ביותר – שבוע אישור התקציב. האמת? לא התגעגעתי. אמנם הביקורת על הממשלה הקודמת בעניין התקציב היתה מוצדקת והיו לה שותפים מכל רחבי הקשת הפוליטית, אבל חייבים להודות שבכל זאת משהו טוב יצא מזה: נחסכה מאיתנו הדרמה המזוייפת, המלחמות הכאילו-אידיאולוגיות והבזאר הטורקי לקראת אישור החוק. זה כמובן לא אומר שהכל היה נקי ומקצועי, אבל לפחות היה קצת שקט.
ואיך נראים דיונים בתקציב המדינה? כמעט תמיד אותו דבר. "זהו תקציב אכזרי, שונא אדם, לא יהודי ולא ערכי, שמיטיב עם קבוצה קטנה של פרוטקציונרים וסחטנים" – כך יאמרו באופוזיציה, בין אם היא מונהגת על ידי מרצ ובין אם על ידי הליכוד. "אנחנו מעבירים תקציב אחראי שמתמודד עם האתגרים הגדולים שישראל ניצבת בפניהם" – כך יאמרו בקואליציה, וזה לא משנה אם שר האוצר הוא ליברמן או ישראל כץ. אלו המסרים, וכולם מתיישרים לפיהם.
אבל לנו, האזרחים, אין דף מסרים, ואין לנו אינטרס לקדם או להילחם בתקציב המדינה בגלל סיבה אחת פשוטה: אין לנו מושג מה הוא מכיל. בערך חצי טריליון שקלים – זה הסכום אותו מאשרים לתקציב המדינה, מספר שלוקח כמה פעמים עד שמצליחים לכתוב אותו בלי לטעות (בכל זאת, אחד עשר אפסים), סכום שקשה עד בלתי אפשרי להבין אותו. מה שכן, הוא שם בפרופורציות ראויות הרבה מאד מהמריבות המטופשות בעולם הפוליטי.
ניקח למשל את עיקור החתולים, שלטובתו הוקצבו שנים עשר מיליוני שקלים. בלי קשר לטיעונים בעד ונגד (מודה שלא ממש התעמקתי בנושא הזה), מדובר בשתי אלפיות האחוז מסך התקציב. עכשיו הסיסמה "כסף לחתולים על חשבון כסף לחיילים" נראית קצת מגוחכת, נכון? ומה תגידו על מפלגת העבודה שמתגאה בהישגים הפרטיים שלה בתקציב, שכוללים, בין השאר, ארבעה מיליון שקלים לסיוע ליוצאים בשאלה. ארבעה מיליון? הסכום הזה אפילו לא נכנס לטבלאות האקסל של אגף התקציבים באוצר מרוב שהוא חסר חשיבות.
הנושאים האלו פותחים מהדורות חדשות, מפרנסים ויכוחים סוערים והתנצחויות חסרות רחמים, אבל מבט רגוע מגלה שהם בסך הכל איזו עצם שהציבור רב עליה, בזמן שעל שאר הכסף, על העיקר, אף אחד לא מדבר.
כספים קואליציונים – גם לאופוזיציה
הנושא האהוב על התקשורת, וכנראה גם על הח"כים הוא כמובן הכספים הקואליציוניים: מדובר בכסף שמפלגות או חברי כנסת בודדים מצליחים להשיג ממשרד האוצר כדי להבטיח את תמיכתם בהצבעה, והם מיועדים לשלל נושאים. מדובר על כשני מיליארד שקלים וחצי; לא מעט, אבל אפילו לא אחוז מסך תקציב המדינה. מה שכן, הרבה יותר מעניין לעסוק בהם: ארבעה מיליון שקלים למאמני ספורט, או מיליון שקלים לארכיונים ציבוריים או חמישה מיליון שקלים לפרוייקט יועצות מגדר בחברה הערבית – כולם סעיפים שעברו על פי דרישה אישית של חברי קואליציה. המטרות אמנם חשובות, אבל יש בעייתיות באופן שבו השיגו את הכסף הזה, כי הרי בשביל מה יושבים שרים במשרדי ממשלה ועובדים על תקציב?
"הקואליציה הגדולה, המכוערת והמיותרת בתולדות המדינה רוצה את הכסף של אזרחיה", תיאר זאת בכישרון ובחדות פוליטיקאי בכיר לפני פחות משנתיים. היה זה יאיר לפיד, היום שר החוץ וראש ממשלה חליפי של קואליציה שלא רק שעושה אותו דבר, אלא גם לוקחת את העניין צעד אחד קדימה (או אחורה, תלוי איך מסתכלים על זה). מצד שני, ממש הופתעתי לגלות שהפעם גם באופוזיציה יזכו לכספים קואליציוניים: עשרות מיליונים עברו בוועדת הכספים לכל מיני מטרות שחברי ועדה מהאופוזיציה דרשו, כמובן כדי להעביר את חוק התקציב בהצבעה מהירה.
אני לא מת על הגישה לפיה "כל הפוליטיקאים אותו דבר", והטענה שאין בכלל ערכים ו"הכל תלוי פוזיציה", אבל כמה ימים של מעקב אחרי תקציב המדינה והאופן שבו מאשרים אותו, גורמים לי לחשוב שוב.
אז בואו נעשה סדר: כספים קואליציוניים זה שחיתות ושורש הרע – אלא אם כן אתם בממשלה ואז זה בסדר, כל סעיף תקציבי שלא מוצא חן בעינייך, ואפילו הזניח ביותר, יוצג כבא על חשבון חולי סרטן/חיילים בודדים/בתי חולים בפריפריה, ואפשר לצרוח על אכזריות ואסון כלכלי, אבל בסוף להצביע בעד, אם קיבלת משהו לטובת פרוייקט שקרוב לליבך. בקיצור, אם מתעלמים לרגע מהחליפות ומשולחנות העץ וממסיבות העיתונאים והקלישאות – לנגד עינינו מתנהל שוק, עם באסטות קצת יותר אלגנטיות. זה הכל.