בגילי העדיין-לא-כל-כך-מופלג, אני מנסה לשים לב לכל סימן שמעיד על הזדקנות או חלילה היחלשות קוגניטיבית. בדרך כלל אין מה לדאוג, אבל בשבוע שעבר, לפחות לכמה דקות, חשבתי שמשהו לא ממש בסדר אצלי. הסתובבתי בתל אביב ולפתע הם הגיחו מולי בריצה ילדים מחופשים. לא אחד או שניים. היו שם עשרות, בתלבושת מושקעת ואיפור, בצחוק וחדווה ששמורה רק לצעירים ביותר.
אני הייתי הרבה פחות חיובי, ומיד התחלתי לחשוש: יכול להיות שכבר פורים ולא שמתי לב? "תגידו, מה קורה פה?", שאלתי כמה מהילדים החמודים. "האלווין", הם ענו בשמחה. כששאלתי אותם לפשר החג, הם לא בדיוק ידעו לענות, והמשיכו ללכת כשבידיהם שקית ממתקים ענקית. במשך כמה דקות הייתי בהלם – איך זה שתל אביב נראית כמו פרבר של שיקגו, ואיך ברחוב חתם סופר (שבטח לא חגג האלווין...) ילדים יהודיים מציינים, אם אפשר לקרוא לזה כך, את 'ליל הקדושים'.
לא הייתי היחיד שזה הפריע לו, וכבר כתבו לא מעט על העניין הזה, פעמים רבות דברים מלאים בהגזמות ונבואות חורבן. אין לי שום בעיה שילדים יהודים, גם דתיים, ילמדו וידעו על חגים ואירועים בעולם הנוצרי והמוסלמי – זה אפילו חשוב. אבל ברור שמכאן ועד לציין חג נוצרי, או לפחות כזה עם שורשים נוצריים, המרחק גדול.
ואולי זה המחיר שאנחנו צריכים לשלם על הפתיחות לעולם. מי שבוחר לחיות במציאות שמכילה ומקבלת את התרבות המערבית, צריך לדעת שאי אפשר לקבל ממנה רק את ההתפתחות הטכנולוגית או ההישגים התרבותיים, ודרך החלון הרחב של האינטרנט והגלובליזציה נכנסים גם דברים שאנחנו לא ממש מאושרים מהם.
החברה החרדית, למשל, עושה בכל יום את הבחירה הזו ומכריעה ש'לא מדובשו ולא מעוקצו', אבל אלו שמאמינים בדרך אחרת (ואני כמובן ביניהם), מתמודדים עם אתגרים לא פשוטים.
אז נכון, בינתיים אנחנו מדברים על מיעוט שבמיעוט, וטרנד שקיבל נפח ותהודה בעיקר ברשתות החברתיות, אבל מי יודע – אולי בשנים הקרובות האלווין יהפוך להיות אירוע של ממש בתרבות הישראלית. ומה נעשה אז? האם לא כדאי לנסות לצמצם את התופעה שהיא עוד קטנה, או שאפשר להסתפק בצקצוקי לשון ומאמרי סלידה?
מהו חג?
אז קודם כל – מלחמה כזו היא אבודה מראש. בעולם של טיקטוק–פייסבוק–אינסטגרם, כל התרבות המערבית זוכה להגברה אדירה. אלו כבר לא רק הפרקים המיוחדים בסרטים ובסדרות של פעם, דרכם בכלל הכרנו את החגים האלו והמנהגים המשונים שלהם (לרוקן דלעת ולהציב בה מנורה?), אלא מערכת תקשורתית שלמה של פוסטים ולייקים וציוצים ותגובות שקשה להתעלם מהם. בני נוער שעוקבים אחרי כוכבי כדורגל, זמרים וזמרות ומשפיענים למיניהם, פשוט לא יכולים לברוח מההפגזה הזו. בניגוד לחג המולד, למשל, שממש מציין את לידת ישו וכולל מיסות מיוחדות בכנסיות (למרות שרוב החוגגים, כמו אצל היהודים, מעדיפים להתרכז באוכל ובמתנות...), הקשר בין האלווין לממסד הדתי ולאיזו פילוסופיה אמונית פשוט לא קיים. זהו חג של ממתקים ודברי מפחידים – ומה ילדים צריכים בחיים חוץ מזה?
ממש באותו שבוע של ההאלווין ציינו השבוע בישראל, על פי חוק מדינה, את חג הסיגד שהביאו יהודי אתיופיה. לחג הזה יש מסורת ארוכה ויסודות אמונה חזקים, ואפילו לומדים עליו בבית הספר. אבל איך הוא יוכל להתחרות עם חגיגת ממתקים ותחפושות? מי יודע, אולי בשנים הקרובות החג הזה, בדומה למימונה למשל, יצליח להכות שורשים ולהפוך לאירוע כל-ישראלי, וכן - גם עם אוכל ומשחקים ותרבות שלמה שילדים יוכלו להתחבר אליה.
ויש כאן גם שאלה גדולה יותר: מהו חג? כשמדובר בחגים שלנו התשובה ברורה, אבל במישור האזרחי זה כבר יותר מסובך. מה נאמר למשל על 'בלאק פריידי' וחבריו הווירטואליים (יום הרווקים, סייבר-מאנדיי וכו')? יש להם תאריך קבוע, מנהגים קבועים ואפילו מקומות כינוס (ברשתות הגדולות או מול המחשבים), שבהם המוני אנשים עושים בדיוק אותו דבר בכל שנה. ומה עם 'וולנטיינס דיי' ואפילו 'יום כדור הארץ'? האם כל אלו מאיימים על הזהות היהודית שלנו? ממש לא.
בכל זאת, הייתי רוצה לראות כאן יותר כבוד לחגים ולמועדים שלנו, וללוח השנה העברי שהולך והופך ללא רלוונטי במציאות הישראלית. בסוף החודש הבא, כאשר המון ישראלים יחגגו את השנה האזרחית החדשה (ועוד יעשו זאת בליל שבת...), בטח נחזור שוב לדיון על אבדן הדרך והערכים. אני באופן אישי לא דואג בכלל מכך שאנשים חוגגים ושמחים ערב השנה האזרחית או בכל תאריך אחר. אני רק מקווה שהם והילדים שלהם ייזכרו את החגים האמיתיים וימשיכו איתנו את שרשרת הדורות.