כמעט לכל ישראלי יש איזה רגע זכור מהאירוויזיון. אני לא חובב גדול של התחרות, וכשהיא מתקיימת אני מעסיק את עצמי לרוב בדברים אחרים. אבל כשאני חושב על המופע הזה, הראש מיד נודד לתמונה אחת: עפרה חזה הגדולה, מבצעת את 'חי' באולם במינכן, אחת עשרה שנה לאחר טבח הי"א, וארבעים שנה לאחר השואה. בצבעים צהוב ולבן, עם מילותיו של אהוד מנור 'כן אני עוד חי', והקול הצלול של עפרה - אי אפשר היה שלא להתרגש מהמעמד, והמשמעות והביצוע.
זו הייתה ישראל שהראתה לעולם את פניה היפות ביותר – את הכישרון והאומץ, את הסמלים והמורשת, ואת האופטימיות והרוח, שתמיד צופה קדימה ('ולפניי שנים רבות מספור'). זה לא באמת היה חשוב לאיזה מקום השיר יגיע (אגב, הוא הגיע למקום השני, ממש צמוד למנצח), כי זו הייתה הצהרה, וזו הייתה גאווה גדולה לכל ישראלי ואפילו לכל יהודי להיות שותפים ברגע הזה.
מאז האירוויזיון השתנה לגמרי. שיר כמו 'חי', עם ההעמדה התמימה, והמוסיקה הפשוטה חסרת השטיקים, ועם העברית הצחה של עפרה חזה, בוודאי לא היה מצליח לעבור את הסיבוב המוקדם של התחרות. אם פעם, הבמה הגדולה והנצפית באירופה, הייתה הזמנה לכל מדינה להביא משהו מהתרבות שלה, מהערכים ומהגאווה הלאומית, כבר שנים שרק דגלי המדינה בתחילת השיר עוזרים לנו לזהות מהיכן הוא מגיע. כאשר השירים של אסטוניה, קפריסין, נורבגיה ואזרבייג'ן כתובים באנגלית, וכבר לא מבוססים על מוסיקה עממית או סגנון אתני – קשה להבחין ביניהם. זוכרים את 'הורה' של אבי טולדנו? אני לא יכול לחשוב על שיר ישראלי אחד שהגיע לאירוויזיון מאז אותה תקופה שמתאים גם לערב ריקודי עם...
מודה שעד לא מזמן חשבתי, שאסור לנו לוותר על שירים בעברית. בניגוד לאולימפיאדה או לפרס נובל, שם יש סטנדרטים ברורים, ומי שזוכים בו הם הטובים בעולם בתחומם, באירוויזיון לא באמת מודדים איכות. אפשר לומר שזו פחות תחרות שירה, ויותר תחרות פופולריות וקליעה לטעם של אנשים. מנצחי האירוויזיון הם בוודאי לא טובי המוסיקאים באירופה, ובדרך כלל גם לא מהידועים והמפורסמים שבהם. לכן, מה שאפשר להביא לתחרות הוא את עצמנו, את הייחודיות שלנו, ואי אפשר לעשות זאת בלי העברית. תארו לכם שבאותו אירוויזיון ב-1983 במינכן, עפרה חזה הייתה בוחרת לשיר בגרמנית, כי זה היה מעלה את הסיכוי לזכייה. זה היה בלתי מתקבל על הדעת, נכון?
אנחנו חיים בעידן גלובאלי, והתרבות נהיית דומה מאד במקומות שונים, וכמו שאנחנו לא נוסעים בסוסיתא ומשתמשים בטלפון חוגה, כך אי אפשר לצפות שנמשיך לעלות לבמת האירוויזיון עם שמלות רקומות וסנדלים, ונשיר על הלילות בכנען או על 'עם ישראל חי', אבל חשבתי שלפחות על העברית שלנו אנחנו יכולים לשמור. הרי כפי שמוכיחים לנו מדי יום, השפה הזו מתאימה לכל סוגי המוסיקה – גם לפופ, וגם לראפ, וגם לכל הסוגים שאני אפילו לא מכיר את שמם, בקיצור – מצמד רעים ועד אנה זק.
בשנים האחרונות הכול השתנה. זה לא קשור לתרבות ובטח שלא למוסיקה. תמיד נהנינו לדבר על כך שההצבעות באירוויזיון הן פוליטיות (יוון מעניקה נקודות לקפריסין וכו'), וכשמדינות לא נתנו לנו ניקוד גבוה, אמרנו בצחוק שמדובר באנטישמיות, אבל הבדיחה הזו כבר לא מצחיקה. למעשה, היא כבר לא בדיחה.
פעם אחר פעם, במיוחד מאז השבעה באוקטובר, הנציגים הצעירים שאנחנו שולחים לאירוויזיון לא מתחרים נגד זמרים ולהקות, אלא ממש מנהלים קרב מול גלי שנאה אדירים. אם התרגלנו פעם לכמה הפגנות פרו-פלשתיניות בשולי האירוע, היום ההשתתפות של ישראל (להזכיר לכולנו, לא בדיוק מדינה אירופית) מעוררת סערה עצומה בתוך התחרות.
עדן גולן, שנשלחה לייצג אותנו בשנה שעברה במאלמו, שבדיה, סיפרה שנאלצה להסתובב בעיר מחופשת עם פאה ומשקפיים מחשש שיזהו אותה וינסו לפגוע בה. כשהיא עלתה לשיר בגמר, כל האולם שמע את שריקות הבוז של מאות אנשים בקהל – והיא לא היחידה כמובן שחוותה את זה.
גם השנה בבאזל (איזו בחירה של מקום!), זה לא צפוי להיות טוב יותר. יובל רפאל, ניצולת טבח הנובה, חסרת ניסיון בבמות בינלאומיות, תצטרך להתמודד מול אותה שנאה, ואותה הסתה, ואותה אנטישמיות – לא מכולם כמובן, אבל מחלק מספיק משמעותי מהקהל והתקשורת, ואפילו מכמה מהמשתתפים לצידה על הבמה.
זה כבר ממש לא משנה באיזו שפה היא תשיר, מבחינתי היא יכולה לשתוק שלוש דקות או לשיר בפרסית, כי הפעם הקלישאה נכונה: עצם ההגעה היא מאבק, ועצם ההופעה היא ניצחון.
ההופעה שלנו באירוויזיון תמיד הייתה משהו שמעבר למוסיקה, ולמעשה כל השתתפות של נציגות ישראלית בפורומים בינלאומיים נחשבים, הייתה עוד דרך להראות ש'אנחנו על המפה', כדבריי טל ברודי.
הזמרת הצעירה שנסעה לשווייץ היא סמל לישראל האמיתית שאנחנו רוצים לראות: כמו עפרה חזה אז בגרמניה, גם יובל רפאל האלמונית מייצגת את רוח התקופה במדינה: מצד אחד פצע גדול ופעור שעדיין לא נסגר, ומצד שני תקוות וחלומות גדולים לעתיד.