ישראל ב-2022 היא מקום שבו קל מאוד להיות פסימי. מהפוליטיקה, דרך הבריאות והכלכלה, מהפילוג הפנימי ועד האיומים החיצוניים, אנחנו מוקפים בחדשות רעות ותחזיות קודרות. ועם כל זה, לפעמים ישנם גם ימים שמחזירים קצת תקווה ואופטימיות. לאחרונה זה קרה לי במקום לא צפוי: בלב העיר חברון.
בתיאום עם המינהל האזרחי יצאתי להכין כתבה ל'תכנית חיסכון', על תופעה כלכלית שצוברת תאוצה בשנים האחרונות: ייבוא מאסיבי של סחורה ממפעלים פלסטינים, שכבר לא מתבצע רק על ידי חברות וסיטונאים. גם אנשים פרטיים מנצלים את פערי המחיר משני צדי הקו הירוק, שיכולים להגיע לעשרות אחוזים, ובמקום להזמין מהמזרח הרחוק, הם קונים מהמזרח הקרוב. כשעבדאללה מאזן זגיר, המנהל של חברת 'רויאל', מספר לי על מאות לקוחות מוסדיים גדולים ואלפי לקוחות פרטיים שקונים ממנו ציוד, ועל הספקים הישראלים הגדולים ביותר שמוכרים מזרנים של 'חירבאווי', אני מבין שזו לא תופעה שולית.
זה קורה בזכות פרויקט של המינהל האזרחי שמצליח לקצר ביורוקרטיות ועלויות: העמסת הסחורה מתבצעת על משאית אחת שיוצאת משטחי הרשות הפלסטינית ומגיעה ישירות ליעדה בישראל, כאשר בזמן ההעמסה שלה היא עוברת בדיקה קפדנית.
כל מפעל כזה מעסיק מאות רבות של עובדים, ומספק פרנסה יציבה ומכובדת למשפחות רבות. נכון, אף אחד לא תולה שם דגלי ישראל, אבל כולם מבינים שלקשר הזה יש תועלת ויש חשיבות: לא רק שהם יודעים שרוב גדול של התוצרת שלהם מגיעה בסופו של דבר מערבה לבתים של היהודים; בניגוד לעבר הם לא מפחדים, ואפילו מוכנים להצטלם ולדבר לערוץ ישראלי, לא לפני שרבים מספרים לי שהם מכירים אותי מהטלוויזיה.
חברון היא דוגמה אחת: אנחנו והפלסטינים קשורים, לפעמים בעל כורחנו ולפעמים מתוך אינטרס משותף עמוק, במערכת מסועפת של קשרים ותיאומים. בביטחון, בתשתיות, בכלכלה – גם אם אין סיפור אהבה גדול בינינו, המציאות מחייבת לשתף פעולה.
שלום ללא הסכם
את הצד השני של העניין הזה אפשר לראות ברצועת עזה. כעשרת אלפים פועלים עזתים עובדים בישראל, ואם היה אפשר, עוד עשרות אלפים היו מגיעים מחר בבוקר, כדי לייצר חיים נורמליים למשפחות שלהם. בצה"ל מוכנים להגדיל את הכמות הזו כדי ליצור עוד תמריצים לשמור על שקט ביטחוני, ואולי גם להפעיל לחץ פנימי על חמאס.
ויש גם את הישראלים שלא מחכים למשאיות ומגיעים בעצמם לשטחי הרשות. אלו לא רק שיירות הקונים שמגיעות בסופי שבוע לכפרים ולערים שבצד המזרחי של הקו הירוק באזור ואדי ערה והמשולש, אלא גם תיירות של ממש: מתברר שהמלונות המפוארים ברמאללה ושכם מלאים בזמן חופשות בתי הספר במשפחות של ערבים ישראליים, שנהנים מתחושה (מסוימת) של חו"ל ומחירים של שנות התשעים. באותה הזדמנות הם גם מעמיסים את האוטו בקניות בשווקים הזולים ואוכלים במסעדות המקומיות.
ובעצם, אם מצליחים לשים בצד לרגע (רק לרגע!) את הסכסוך, זה כל כך הגיוני וכל כך פשוט: מדוע המזרון שלי צריך לעבור עשרות אלפי קילומטרים של דרכים יבשתיות וימיות מאיזה מחוז נידח בסין, כשהוא יכול להגיע במשאית אחת במרחק שעה מירושלים? מדוע הרהיטים שלכם צריכים לפרנס אינספור מתווכים בינלאומיים בשרשרת לא ידועה, במקום לתמוך במקומות עבודה שמשפרים את הכלכלה של האזור המיידי שלנו?
מדי כמה חודשים, כאשר מתפרסמות ידיעות על מפגשים כאלה ואחרים בין ישראל לאבו מאזן, אנחנו עדים לטקס קבוע של מחאות וצעקות, ולפעמים אפילו חשש אמיתי שיחל תהליך מדיני שיסתיים בהחזרת שטחים. אני מודה שאף פעם לא פחדתי מתסריט כזה: לא רק שלאבו מאזן אין יכולת לנהל מו"מ רציני מול ישראל - מאז אריק שרון אין כאן מנהיג ישראלי שמסוגל להוביל תהליך כזה.
מעט אחרי ששודרה הכתבה על סיור המפעלים שלי בחברון התקשר אלי בכיר במערכת הביטחון, וסיפר שקיבל טלפונים מראשי ערים ברשות שרוצים שאבוא גם אליהם, כדי שהישראלים יכירו גם אותם. הסכם שלום כנראה לא יהיה כאן בקרוב, גם לא תמונות חגיגיות במדשאות הבית הלבן, אבל אם מישהו בכל זאת מתנגד לקשרים הכלכליים בין ישראל לרשות הפלסטינית, הוא מוזמן לבוא איתי לסיבוב הבא. יהיה לו קשה שלא להשתכנע.