בזמן הימים הקריטיים של המבצע באיראן, כאשר לא היה ברור אם ארה"ב הולכת באמת לתקוף את הכור בפורדו (כמה שמות של מקומות באיראן למדנו בשבועיים האלו...), חיפש כל העולם רמזים למה שעומד לקרות. לא מעט אנשים ויתרו על ניתוח גיאופוליטי או קריאת דו"חות מודיעין שממילא אין להם גישה אליהם, והלכו ישר לנביא הגדול של פעולות אמריקאיות מעבר לים: מדד הפיצה. כן, מתברר שכבר שנים שתנועת הזמנות חריגה בלילה בפיצריות שקרובות לפנטגון בוושינגטון, מעידה על כך שהרבה מאד עובדים נשארו עד השעות הקטנות, וכנראה שארה"ב בדרך למבצע. גם הפעם מדד הפיצה לא אכזב, ובליל התקיפה הפיצריות עשו קופה יפה ולא כיבו את התנור כדי לעמוד בהזמנות מהפנטגון.
לצד מדד הפיצה, גם הפאסט האולטימטיבי – ההמבורגר, זוכה למדד משלו: כל סטודנט לכלכלה מכיר 'מדד הביג מק' שבוחן את מחירו של ההמבורגר המפורסם של מקדונלדס במדינות שונות בעולם כמצביע על יוקר המחייה, ולעיתים גם על חוזק המטבע המקומי.
ולנו? כמאמר השיר של ניסים גרמה, לנו יש פלאפל: כשרה"מ נתניהו ביקר באחת מזירות נפילות הטילים בראשל"צ, הוא עצר בדרך ב'פלאפל שושנה', קנה חצי מנה עם סלט, חמוצים וכרוב כבוש ('ובלי טחינה', חידד המוכר שכבר רואיין בכמה כלי תקשורת), ובמקרה גם הצטלם שם מכל זווית אפשרית. כל מי שראה את התמונה הבין שזו לא סתם ארוחת צהריים. מותר להניח שראש הממשלה אינו ממש חובב פלאפל, ולא סביר שהוא נתקף רעב שאי אפשר להשתלט עליו. במדינה שלנו, צילום של פוליטיקאי מוביל אוכל פלאפל (וכמובן משלם במו כספו לבעל המקום הנרגש) מבשר על בחירות קרובות.
נתניהו בעצמו ביקר לא פעם בדוכני פלאפל, בעיקר לפני בחירות. לפני כשנתיים, למשל, הוא העלה סרטון תחת הכותרת 'אין על פלאפל צנעני באשקלון!', כאילו הוא אוכל שם פעמיים בחודש באופן קבוע. לפני הבחירות ב-2020 נתניהו הגיע שוב לפלאפל – הפעם ברמלה, ושוב בנוהל דומה: המקום נסגר, כמה תומכים מריעים מהצד, וראש הממשלה קונה מנה בפיתה.
התרגיל של ביקור בפלאפל הוא לא המצאה של נתניהו: המאכל הזה, שאמנם עדיין נחשב למאכל הלאומי שלנו (אל תגלו למצרים שהמציאו אותו), קצת איבד את הבכורה שלו לטובת החומוס, ואפילו ההמבורגר והשניצל בבגט, שהם הרבה יותר נפוצים ברחובות ובקניונים בישראל. הפלאפל עצמו נדחק פעמים רבות להיות כינור שני בדוכני שווארמה, מין אופציה צמחונית זולה יותר. אבל אין מה לומר – הוא מצטלם מצויין. מה יותר עממי מדוכן פלאפל עם כל הצבעים והטעמים, עם הטחינה הנוזלת והכדור חינם שאתה מקבל? איזה המבורגר יכול להתחרות עם פיתה מלאה ו'תשים קצת חריף' וצלחת חמוצים בצד?
כשלפיד, גנץ, יעלון ואשכנזי הקימו את 'כחול לבן', הצילום הראשון שלהם היה ב'פלאפל עמר' בקרית שמונה: בכל זאת, רמטכ"לים ואיש טלוויזיה צריכים להראות שהם יורדים אל העם.
שמעון עמר, מי שמנהל את פלאפל עמר, כבר לא מתרגש מפוליטיקאים. את כולם כבר הספיק לפגוש, במסעדה שלו שממוקמת ממש ליד הבניין שפעם היה בית מפלגת העבודה. בית המפלגה מזמן נסגר, המפלגה עצמה כמעט נעלמה, אבל שמעון ממשיך להכין את המנות המעולות שלו, ובתחילת כל מערכת בחירות יודע שתיכף יבואו אליו לחצי מנה וצילום מלא. בתקופה הקצרה שנפתלי בנט היה ראש ממשלה הוא הספיק להצטלם פעם אחת למערכון של זהו-זה, ובאופן לא מפתיע התפקיד שלו שם היה מוכר פלאפל. בקיצור, תחנת חובה לקראת בחירות.
מדד הפלאפל: הבחירות בפתח
אני מודה שכל העניין מעורר בי אי נוחות מסוימת: ראשית, די ברור שדוכן פלאפל הוא לא בדיוק הבחירה הטבעית של אותם מנהיגים. הם אוכלים במסעדות הרבה יותר יקרות, ואם ישבו בחוץ לרוב הם ישתו קפה. אבל לצלם מישהו בתור להפוך ב'ארומה' (שאגב, זו חוויה לא פחות ישראלית מפלאפל), לא מצטלם כל כך טוב. כשחתן פרס נובל, הפרופ' דן שכטמן התמודד לנשיאות המדינה (סיים את הקמפיין עם קול אחד בכנסת), הוא הלך להופעה של משה פרץ, כדי להראות שהוא מחובר לישראליות. כולם כמובן זיהו את הזיוף מקילומטרים, ואף אחד לא קנה את התרגיל הזה – ובכל זאת העניין עם הפלאפל עדיין עובד.
מלבד זאת יש כאן תפיסה שלפיה צריך לפגוש את העם צריך בדוכני הפלאפל. שם נמצאים הישראליים הפשוטים, האותנטיים. זה תמיד פלאפל או שוק או משחק כדורגל; אף פעם לא ביקור בשמורת טבע, או במוזיאון או באוניברסיטה – מקומות שגם בהם יש המון ישראלים. הביקור הזה בפלאפל הוא מהיר מאד – הוא לא דורש כלום מהפוליטיקאי, ובכמה דקות נותן לו תדמית של 'אחד מאיתנו'.
הייתי שמח אם מלבד פלאפל, הפוליטיקאים היו מתנסים בעוד כמה חוויות ישראליות: עמידה בתור בביטוח לאומי, קביעת תור לקופת חולים, התניידות בתחבורה ציבורית, קיום משק בית ממשכורת ממוצעת וכו'. העניין הוא שזה הרבה יותר קשה ולא נעים, ובמקום כזה, בלי מעודדים ומפיקים, יש להם הרבה יותר מה להפסיד.
אז על פי 'מדד הפלאפל' הבחירות בפתח, וזה אומר שנראה הרבה מאד ביקורים 'ספונטניים' של פוליטיקאים ברחובות, בניסיון להראות שהם שואבים כוח מהעם, ושותפים איתנו לחוויות ולחיי היומיום בישראל. אחרי הבחירות הם כבר יחזרו למקומות הקבועים שלהם, בלי צלמים, בלי חריף אבל עם משהו שהם באמת אוהבים לאכול.