כאדם דתי וכאחד שלא ממש עוקב ומתלהב מהטרנדים האופנתיים החדשים, אני חייב לומר שהחורף הוא תקופה מאד נוחה עבורי להסתובב במרחב הציבורי. כולם נכנעים למזג האוויר, וההבדלים היחידים בין הרחוב בירושלים לזה שבתל אביב, למשל, הוא בסוגים של הסוודרים (סליחה, סריגים) והמעילים (שוב, התכוונתי לז'קטים). בקיץ ההבדלים מתחדדים, ואז כל קפיצה קטנה לקניון שמה אותי ואת שכמותי במצבים לא מאד נעימים.
אבל הנה, גם בחורף אפשר למצוא סיפורים שיזכירו לנו את מה שהולך לקרות כאן כשהטמפרטורות יעלו, ובכל שנה הופך ליותר ויותר נוכח: דוגמנית אמריקאית, שבעברה הייתה מיס עולם (לא פחות!) אחראית לסערה התורנית, כאשר ניסתה לעלות לטיסה כשהיא לבושה במה שאי אפשר לכנות אחרת מאשר חזייה. מאחר שהחברת התעופה ביקשה ממנה לשים על עצמה משהו, היא כמובן נעלבה וכעסה, וכמובן עשתה את הדבר היחיד האפשרי במצב כזה: העלתה לאינסטגרם שלה את התמונות בסגנון 'לפני ואחרי', כאשר לגמרי במקרה מדובר בבגדים של חברה שהיא מפרסמת – עם כל הכבוד ל'שלום עולמי' ו'פעילות למען הקהילה', מלכות יופי גם צריכות להתפרנס.
הסערה לא איחרה לבוא: משפטים כמו "איך אתם פוגעים בזכותה ללכת כפי שהיא רוצה?", ו"מי אתם שתקבעו לבן אדם מה ללבוש?" הופנו לחברת התעופה, שאגב לא הייתה 'איראן אייר' או 'פקיסטן איירליינס', אלא דווקא חברה אמריקאית. כמובן שהיו מספיק אנשים שחשבו שאולי לא כדאי להופיע לטיסה בבגדים תחתונים, אבל הרוב דיברו על העוול הגדול שנעשה לאותה נוסעת.
המרחב הציבורי הוא לא המקלחת הפרטית שלנו
המקרה הזה הזכיר לי מיד שני אירועים שהתרחשו כאן לא מזמן: הסיפור סביב המכנסונים של תלמידות התיכון, שהתפתח למחאה ארצית, ועניין דומה שעסק בלבוש של העוזרות הפרלמנטריות ועובדות הכנסת, בעקבות חצאית שנראתה למישהו קצרה מדי. בבתי הספר דיברו, ובצדק, על הצורך בקוד לבוש אחיד וברור, כזה שלא יתעסק יותר מדי באורכים ומדידות, אבל יהיה מספיק ברור ומכבד. בכנסת דיברו על הצורך להיות ייצוגיים במקום ציבורי כל כך חשוב, ובעיקר ניסו להרגיע את הדיון לפני שיהפוך מעניין מנהלי לקרב זכויות אדם אידיאולוגי.
אנחנו מכירים היטב את כל הטיעונים, וגם באמריקה ובשאר העולם הם דומים, אבל כאן בישראל לשוחרי ה"אל תתערבו - שתלך איך שבא לה", נוסף גם העניין הדתי. "לא תכפו עלינו את חוקי הצניעות שלכם", הם מכריזים, נשבעים להילחם עד טיפת הסוללה האחרונה בנייד שלהם, על הזכות ללבוש או לא ללבוש בגדים, ומנסים למסגר את הנושא הזה במושגים של דת מול חופש. הם טועים: אין שום קשר בין קוד לבוש לצניעות, וגם בכמה מהמדינות המתירניות ביותר, יודעים שהמרחב הציבורי הוא לא המקלחת הפרטית שלנו.
אני לא מתכוון לקונן כאן על האופנות החדשות, ועל העובדה שההגדרה החברתית של חולצה, הולכת ומתרחבת (או למעשה מצטמצמת...): כל מי שהולך ברחובות ישראל בקיץ (שבשנים האחרונות נהיה ארוך במיוחד), מרגיש שהוא נמצא על חוף הים, או מאד קרוב לשם.
אבל בתוך כל השיח על זכויות וחירויות חסרה לי גם זכות אחת חשובה שלא מוצאת בו מקום: הזכות של רוב האנשים להרגיש בנוח. מי שלא נעים לו לראות לבוש חושפני יכול להימנע מללכת לחוף הים של הרצליה בשבת, או למסיבה לילית במועדון ריקודים, אבל הוא לא יכול להימנע מללכת לקופת חולים, או לקניון או לעלות על טיסה רגילה. אז מיס תבל אולי השיגה קצת תשומת לב לעצמה ולמותג אותו היא מנסה לקדם, אבל הדיון שהתנהל סביבה פיספס נקודה חשובה: האם הזכות של אדם ללבוש כל דבר שיעלה בדעתו, גוברת על הזכות של האחר להרגיש בנוח? הרי עבור אנשים רבים הנוכחות הכפויה של אישה בלבוש מינימלי כזה היא כמעט הטרדה מינית. אם נוסע היה עולה לטיסה עם רמקול נייד שמנגן מוסיקה חזקה וטוען ש"זו דרך הביטוי הטבעית שלי", היה ברור שהוא צריך לכבות. נכון?
חשוב שלאנשים יהיו זכויות חוקתיות, ומאד חשוב שהמדינה תכבד אותן ותדע לשמור עליהן, אבל אי אפשר להפוך כל גחמה או טרנד לנושא דגל. לפעמים לחברה יש זכות ואפילו חובה לומר: "עד כאן, לא אצלנו", ולמרות שבשנים האחרונות זה הופך ליותר ויותר קשה – את המאבק הזה צריך להמשיך.