בתחילת המלחמה הסתובבו אצל חיילי צה"ל בעזה חפיסות קלפים ועליהם תמונות של בכירי חמאס המבוקשים. חמישים וארבעה פנים ושמות של צמרת ארגון הטרור הג'יהאדיסטי, שדורגו על פי חשיבותם. כמובן שהרשימה הזו התפרסמה מיד בתקשורת, אבל היום היא כמעט חסרת חשיבות: כמעט כל הבכירים שזכו לקלף, ממוחמד סינוואר ועד איסמעיל הנייה, ממרוואן עיסא ועד מוחמד דף, מסלאח על ערורי ועד אחמד ע'נדור, כבר נפרדו מהעולם הזה באדיבותו של צה"ל.
למעשה, הנהגת חמאס של יוני 2025 בכלל לא דומה לזו שהובילה, תכננה וביצעה את המתקפה הרצחנית בשבעה באוקטובר. אז האם אנחנו באמת "על סיפו של ניצחון גדול" כפי שהודיע לא מזמן ראש הממשלה נתניהו?
אותו נתניהו, כשנשא את 'נאום הכפכפים' שלו, הציג את חמאס כארגון פרימיטיבי, כזה שפלש לישראל עם 'כפכפים וקלצ'ניקובים', כאילו מדובר באיזו כנופיה גדולה ולא בארגון צבאי מסודר ומקצועי, שצוייד היטב ואומן לקראת יום פקודה. אחרי למעלה משנה וחצי של מלחמה שבה צה"ל הפעיל כוח חסר תקדים שכלל הרס של רצועת עזה, פינוי והעברה של מאות אלפי אזרחים מבתיהם, תמרון קרקעי ענק וניהול אש בלתי פוסק מהאוויר ומהיבשה (ולפעמים גם מהים), ארגון הכפכפים עדיין בחיים. אז איך זה יכול להיות?
האמת שאין כאן סתירה: אם נוציא לרגע את האזכור האומלל של הכפכפים, חמאס הוא לא צבא סדיר, ומבחינת יכולת התמרון וכוח האש שלו הוא לא מתקרב לצבא המצרי או הצבא הסורי, איתם נלחמנו בעבר. כשנתניהו אמר 'קלצ'ניקובים', הוא אולי ניסה להוריד מערכו של חמאס, אבל למעשה זה מה שהופך את ההתמודדות איתו לכל כך קשה וארוכה.
הניצחונות של ישראל במלחמות שלה, הגיעו אחרי כיבוש שטח וכיתור כוחות צבאיים גדולים (זוכרים את הארמיה השלישית של מצרים ביום הכיפורים?). צה"ל הגיע במלחמה הנוכחית לכל שכונה ברצועת עזה; חמאס ספג אבדות בשיעור עצום - ועדיין אותו ניצחון לא הגיע. חודשים ארוכים שאנשים כאן מחכים לאיזו ידיעה דרמטית שתבשר על ניצחון גדול וסיום הסיפור בעזה, תולים תקווה בכל חיסול וחושבים שהנה, עכשיו באמת לא נשאר להם כלום, ולבסוף מתאכזבים שוב ושוב לגלות שחיילים ממשיכים להיפגע, החטופים ממשיכים להינמק במנהרות, והמילואימניקים לא חוזרים הביתה.
כבר ראינו שהסתמכות על ההיסטוריה עלולה להיות דבר מוטעה, ושהמלחמה הנוכחית היא סיפור שונה לגמרי, אבל מיומה הראשון מדינת ישראל מתמודדת עם ארגוני טרור.
בשנות השבעים והשמונים מחבלים פלשתיניים מלבנון חדרו לנהריה, קרית שמונה, מעלות, ראש הנקרה, משגב-עם ואביבים, ביצעו פיגועים מחרידים, והניסיון שלנו לחסל אותם בעזרת מבצע צבאי גדול (מבצע ליטני) ומלחמה גדולה יותר (לבנון הראשונה), יצרו במידה רבה את חיזבאללה. שוב ושוב גילינו שהצלחות צבאיות מקומיות שפותרות בעיה אחת, יוצרות בעיה אחרת לגמרי.
גם ביהודה ושומרון צה"ל עבר בכל בית ובכל קסבה, חיסל אינספור מבוקשים וחדר מודיעינית ללב ארגוני הטרור – ועדיין בכל רגע יכול לצאת משם פיגוע.
אין תחליף לאסטרטגיית 'מכסחת הדשא'
אנחנו יכולים לספר לעצמנו שזה בגלל הלחץ של טראמפ; או בגלל זהות הקצינים הבכירים בצבא; או שאם רק היינו ממשיכים בעוד כמה חודשים, חמאס היה נכנע ומוסר את נשקו. אנחנו יכולים לספר לעצמנו שאם לא היו חטופים בעזה היינו פועלים ללא מגבלות ומחסלים את כל המחבלים. אבל אפילו זה לא נכון. בסופו של דבר השאיפה הזו להשמיד את חמאס ולהעלים אותו מעל פני האדמה היא לא יותר ממשאלת לב.
באמת קשה לקבל את העובדה שבזמנים שבהם ישראל תוקפת יעדים שנמצאים מאות קילומטרים מגבולה כדבר שבשגרה, וחושפת טכנולוגיה דמיונית של יירוט באמצעות קרן לייזר, אנחנו לא מצליחים להכריע ארגון של 'כפכפים וקלצ'ניקובים', אבל זה המצב.
אי אפשר לדבר על ניצחון במלחמה הזו, אבל אפשר לדבר על הישג – והוא מתרחש בצפון. לחיזבאללה, גם אחרי החיסולים הנרחבים והשמדת האמל"ח שצה"ל ביצע בלבנון, יש מספיק נשק ומספיק חיילים כדי לירות לשטח ישראל ואפילו לנסות להוציא לפועל חדירות ליישובי גבול. זה לא קורה כי המכה שספגו שם הייתה חזקה מדי, קטלנית מדי ומפתיעה מדי, והיא מאפשרת לצה"ל לפעול גם היום נקודתית בדרום לבנון, מבלי לשלם מחיר של ירי ליישובים.
זה נקרא הרתעה, וכרגע זה הדבר היעיל ביותר שאפשר לייצר מול האוייבים שלנו.
לכולם ברור שהמדיניות של התמכרות לשקט פשטה את הרגל מאז השבעה באוקטובר ולא יכולה לחזור על עצמה יותר. זה לא אומר שישראל יכולה לכבוש כל מקום שבו נמצאים מחבלים, ולנהל מלחמה בלתי נגמרת עם מחירים כבדים מנשוא. גם אחרי כל האירועים הדרמטיים ששינו את המזרח התיכון אנחנו מגלים שכרגע אין לנו תחליף לאסטרטגיית 'מכסחת הדשא': ליצור הרתעה מספיקה כדי למנוע טרור בלתי פוסק, ומדי פעם לצאת למבצעים נרחבים כדי 'להוריד את הראש' לארגונים שמתעצמים יותר מדי. זה לא 'חיסול הטרור' (כמו שאריק שרון צעק פעם במיקרופון במרכז הליכוד) ובטח לא 'ניצחון מוחלט', אבל זו מדיניות שיכולה להחזיר את המדינה שלנו לנורמליות מסויימת.