יותר משבועיים לאחר פטירתו של יהונתן גפן, והאירוע ממשיך להעסיק את התקשורת בישראל. הזרקורים כבר לא מופנים ליצירה או לחבריו של המשורר שנטמן בנהלל, אלא דווקא לירושלים, או ליתר דיוק להודעה שכבר לא תצא מהמשרד בירושלים – איך יגיב ראש הממשלה למותו של אחד הסמלים של התרבות הישראלית.
במשך שנים גובש בתקשורת הישראלית נוהל ברור לעיסוק במותו של אדם מפורסם. אם נסיבות המוות טבעיות ולא מהוות סיפור בפני עצמו, אז מנצלים את השעה על מנת לחזור ליצירות ולהישגים הגדולים של אותו אדם, להביא את הקולות והסיפור של האנשים שהכירו אותו, ולשוחח עם אנשי מקצוע (מתחום התרבות, הביטחון, הכלכלה, הספורט וכו' – על פי האישיות) על המורשת והחשיבות שלו.
לאחרונה, נוסף היבט חדש לגמרי לריטואל הזה: מיד אחרי ההודעה המצערת, מתחילים לבחון את התגובות: מי מיהר להוציא הודעת אבל, מי מעז להסתייג מהמנוח, ומי מתעכב ואולי אפילו מתעלם מהאירוע. בתוך שבוע התרבות הישראלית איבדה שני ענקים – מאיר שלו ויהונתן גפן, על אף הזיהוי הפוליטי הברור, ויש שיאמרו הקיצוני שלהם, אחראים לכמה מהטקסטים האהובים והחשובים שנכתבו כאן מאז שקמה המדינה שלנו.
איש לא חולק על כך, אבל על אספקטים אחרים בכתיבה שלהם דווקא יש מחלוקת: הביקורת הנחרצת שלהם, לפעמים גם הארסית, כלפי הימין וראש הממשלה במיוחד, הקשתה מאד על רבים מחברי הממשלה להספיד אותם. לא צריך לחזור לציטוטים המדוייקים (שחלקם באמת קשים ביותר), כדי להבין את הבעיה, ובכל זאת נדמה שהדגש על היצירה של השניים נדחק אל מול העיסוק המתמיד בשאלת ההספדים – איך יגיב נתניהו, מה שר התרבות יאמר, מי יהיה הראשון שיתבטא באופן לא הולם כלפי האירוע (מזל טוב, ח"כ גוטליב) וכו'. זוהי תופעה מיותרת במיוחד, שמצליחה להפוך גם אירוע כזה לזירת התקוטטות קטנונית בביצה הפוליטית.
מידה בלתי רגילה של צביעות והעמדת פנים
במהלך השנים הדי ארוכות בהן אני חי, הספדתי כבר לא מעט אנשים. מן הסתם לא כולם קרובים, ולא כולם אהובים, ולא כולם אנשים שהערכתי באופן יוצא דופן. אבל מעולם לא הספדתי אדם שהיה יריב מוצהר שלי, שפרסם עלי דברים קשים, חלקם אפילו בלתי נסבלים. דרושה מידה בלתי רגילה של צביעות והעמדת פנים כדי לעשות זאת.
האם זה משהו שאנחנו דורשים מהמנהיגים שלנו? הרשו לי להניח שכל טקסט כזה יגרור אחריו ביקורת על חוסר הכנות והאותנטיות, ובדיקה קפדנית של כל מילה כדי למצוא דופי בהודעת הניחומים והאבל.
מותם של אנשים מבוגרים שהותירו חותם גדול ויצירה מפוארת הוא לא אסון לאומי. אנחנו לא נדרשים להרכין את הדגלים לחצי התורן, ולא לערוך ישיבת אבל מיוחדת בכנסת. יום לאחר פטירתו של יהונתן גפן ניגנו ברדיו את שיריו, ובכיתות רבות מאד פתחו המחנכים והמחנכות את יום הלימודים עם יצירתו. זה קרה באופן ספונטני, בהתאם לתחושות ולהיכרות עם השירים והסיפורים שהאדם המיוחד הזה הותיר אחריו.
אף אחד לא חיכה להספד ספציפי, אף אחד לא שאל מה אמר ראש הממשלה, או איזה שיר ציין שר התרבות בראיון בטלוויזיה. האנשים שאהבו את מאיר שלו ויהונתן גפן, האנשים שיחזרו כל חייהם לזיכרונות שהסיפורים והשירים שלהם מעוררים, לא זקוקים להספדים רשמיים, ולא ממש מתעניינים בטקסטים שניסחו דוברים במשרדים ממשלתיים.
מותם של אנשים מבוגרים שהותירו חותם גדול ויצירה מפוארת הוא לא אסון לאומי. אנחנו לא נדרשים להרכין את הדגלים לחצי התורן, ולא לערוך ישיבת אבל מיוחדת בכנסת
לפני תשע עשרה שנים נעמי שמר הלכה לעולמה. בהלוויה שלה בבית העלמין של כינרת אפשר היה לקיים ישיבת ממשלה. שנה אחר כך אהוד מנור נפטר, וגם שם האירוע והאבל קיבלו גוון ממלכתי, עם הספדים מפוארים של שמעון פרס ואריק שרון, שביטאו את הקונצנזוס סביב שני היוצרים הגדולים, והשירים המופלאים שהשאירו אחריהם. שלו וגפן היו לא רק אמנים, אלא גם פובליציסטים: הם כתבו והגיבו בענייני השעה, ובאופן קבוע ביטאו קול ברור ומושחז מצד ספציפי מאד של המפה הפוליטית בישראל. שניהם היו יכולים להניח לאקטואליה, להתבטא מדי פעם באיזה ראיון חגיגי לרגל יציאת ספר חדש, אבל הם בחרו להיות משפיעים ורלוונטיים, וכמובן שבשל כך גם שנויים במחלוקת.
לבחירה הזו יש מחיר – ושניהם שילמו אותו בשמחה. אף אחד מהם לא חיפש איזו הכרה ממלכתית, וממילא אף אחד מהם לא היה שמח לשמוע את נתניהו או שותפיו הפוליטיים מספידים אותו. למעשה, אם רק יכלו, בוודאי היו מנצלים את הסיטואציה הזו כדי לעקוץ עוד קצת את המספידים.
אז מה יש לנו בסוף? הספד שכתב אדם שלא רצה להספיד על אדם שלא רצה שאותו אחד יספיד אותו. למי בדיוק זה מוסיף כבוד? לאף אחד, אבל העיקר שמישהו יוכל לעשות מזה סיפור תקשורתי. הרי בסופו של דבר זה כל העניין, נכון?