טקס השבעת ממשלה הוא אחד מאותם אירועים טלוויזיוניים שאני אף פעם לא מחמיץ. לא שמתרחשים שם דברים דרמטיים: הרי בסוף הממשלה מושבעת וכולם מצטלמים עם הנשיא; גם אין נאומים מעוררי השראה, טקסים אומנותיים מרשימים (כמו, נניח, בוושינגטון) או איזו תחושה היסטורית באוויר. למעשה, הדבר היחיד שמשתנה בטקס הזה הוא גובה וכמות הצעקות של האופוזיציה. אבל בכל זאת אני צמוד למסך, דואג לא לפספס שום דבר. כי הרי לא כל יום מקימים כאן ממשלה, אפילו בתקופת ההיפר-בחירות שאנחנו חיים בה.
לו הייתי מארח חבר מחו"ל שלא מכיר את הפוליטיקה הישראלית, ומזמין אותו לצפות איתי בטקס השבעת ממשלת נתניהו השישית, הוא ודאי היה מסיק שני דברים: קודם כל, שנימוס וג'נטלמניות הם לא מאפיינים מובהקים של נבחרי הציבור שלנו. ושנית, שהסוגייה הכי חשובה שמדינת ישראל מתמודדת איתה היא לא המצב הבטחוני, עתיד הציונות, יחסי חוץ, האיום האיראני, הכלכלה, מערכת החינוך, האקלים או משבר הדיור, אלא הסוגייה הלהט"בית. ואם הייתי מסביר לאותו ידיד שיש לנו דברים קצת יותר דחופים לעסוק בהם, הוא היה ודאי מבקש לדעת מה אומר יו"ר הכנסת הנבחר בנאומו המרגש. וכשלרגע אחד השידור מהפרלמנט שלנו היה נפסק, התמונה הבאה היתה מהפגנה בתל-אביב, ושם כבר לא הייתי צריך להסביר או לתרגם: דגלי גאווה, חסימת כביש ראשי (איך כבר התרגלנו לזה?), ושידור חי בטלוויזיה – כיאה לנושא הראשון בסדר היום שלנו.
על העובדה המצערת הזו לא אחראים עורכי החדשות, ואפילו לא קווי היסוד או ההחלטות המסתמנות של הממשלה הבאה, אלא אך ורק חברי רשימת הציונות הדתית, ובראשם כמובן סגן השר אבי מעוז. יש לא מעט נושאים בהם אני מסכים או לפחות קרוב לעמדה של המפלגה הזו. אבל מאז הבחירות נדמה שהם עורכים תחרות בינם לבין עצמם על התבטאויות אומללות. חודשיים עברו מיום הבחירות ועד להקמת הממשלה, ואת הזמן הזה ניצלו חברי הקואליציה הנכנסת בעיקר לדיבורים: אינספור ראיונות בכל כלי תקשורת אפשרי, כשכל אירוע כזה מייצר כמה ציטוטים שמעוררים סערה.
ההבדל בין מערכת בחירות לעבודה האמיתית של פוליטיקאי
אפשר להבין מדוע ציבורים גדולים יכולים להרגיש מאויימים מהקמת הממשלה הזו, וזה נובע בעיקר מההתבטאויות חסרות האחריות של כמה מהמרכיבים שלה: הציבור הערבי, למשל, שהיה מיוצג בפעם הראשונה בהיסטוריה בקואליציה הקודמת, או חילונים שחוששים משינוי בסטטוס קוו הדתי; אבל דווקא הלהט"בים הם שהשתלטו על תשומת הלב התקשורתית. זה קורה משתי סיבות: ראשית, מדובר בציבור מאורגן, שממילא רגיל לאקטיביזם ואירועי מחאה (ע"ע מצעדי גאווה שונים); ושנית, על פי הציטוטים של כמה מחברי הממשלה, הציבור הזה באמת צריך לדאוג: מביטול מצעד הגאווה ועד מתן היתר לסרב לתת שירות ללהט"בים ורשימת שחורות – זו מציאות די מפחידה.
יש רק בעיה אחת עם העניין: כל הדברים האלו לא ממש על הפרק. ולמרות שהם לא על הפרק, האינפלציה של ההתבטאויות בעניין יצרה מצב שבו ראש הממשלה נאלץ לפרסם הבהרות, ויו"ר הכנסת, שעד לאותה ישיבה מעטים הכירו את בן זוגו, מקדיש את נאומו החגיגי לסוגיה הזו, ומצהיר בפני ילדיו (מי זוכר את ילדיהם של יו"ר כנסת קודמים?), אותם הוא אפילו מביא לישיבת הסיעה, שהוא לא ייתן לאף אחד לפגוע בהם.
יכול להיות שכרגע זה משרת את אותם גורמים בממשלה, אבל קשה לי להשתחרר מהתחושה שהם לא הבינו את ההבדל בין מערכת בחירות לבין העבודה האמיתית של פוליטיקאי. זו לא רק העובדה שכרגע הם אמורים לשרת את כל אזרחי ישראל. זה בעיקר הדרישות החדשות והזירה החדשה שבה אותם גיבורי קמפיין יצטרכו להוכיח את עצמם.
אולי כדאי שבנושא הזה, החרד"לים ילמדו מהחרדים, שבחרו בטקטיקה של התעלמות מוחלטת. לא תתפסו את דרעי וגפני עוסקים בזה, כי הם הבינו שאין להם שום דבר להרוויח מכך, וידעו שכל התבטאות שלהם רק תשאיר את העניין במרכז סדר היום.
אנחנו נוטים לפעמים לשכוח, אבל העבודה של נבחרי ציבור היא לא לכתוב פוסטים בטוויטר, להשתתף במחאות או לייצר כותרות. כל אלו חשובים כמובן, אבל אפשר לעשות אותם בקלות מהבית, בלי שאף אחד ייבחר בך לשום תפקיד. אם אצטרך להמר (וזה דבר מאד מסוכן במציאות הפוליטית הישראלית), המרחק בין ההצהרות של מעוז וחבריו לבין הדברים שבאמת יקרו בפועל, יגרור אנחת רווחה בקרב הלהט"בים, שבשבועות האחרונים מדברים במונחים של אפגניסטן ואיראן.
ואולי למרות זאת, השיח הזה יימשך: הרי הוא משרת את האירגונים הלהט"בים שיוצרים תחושת איום במגמה להגביר את הפופולריות שלהם; ומשרת גם את הקיצוניים בממשלה, שיראו שקשה מאד לשנות ולעשות, ויחזרו למה שהצליח להם עד עכשיו – לדבר.