לא פעם שמעתי אנשים בשמאל הישראלי מתגאים בכך שאצלם נמצאת האידיאולוגיה האמיתית: "אין לנו רבנים שיאמרו לנו מה לחשוב ואיך להצביע; יש לנו רק מצפון ועולם ערכי חופשי". נניח רגע לחלק הראשון (והמתנשא) של המשפט, שטוען כי בימין ובדת הולכים בעיניים עצומות וללא מחשבה אחרי המנהיגים – גם החלק השני לא נכון. לאורך השנים בשמאל היתה גלריה של דמויות בולטות שניסחו את המחשבה, הטיעונים, המוסר והתוכניות של כל המחנה.
אולי השניים הבולטים ביותר בעשורים האחרונים היו שני הסופרים (כמו שני הרבנים הראשיים), עמוס עוז וא.ב יהושע.
שני הענקים האלו, סופרים בקנה מידה בינלאומי, השמיעו את קולם בכל צומת – במלחמות ובהסכמים, במשברים פוליטיים ובגלי פיגועים, והציבור שלהם הקשיב - איך אפשר שלא להקשיב לאנשים כל כך רהוטים ומבריקים?
נכחתי בערב לזכרו של יוסי שריד, איש מבריק בפני עצמו, והזדמן לי לראות ולשמוע את כל הארסנל של השמאל בפעולה. היו שם נציגים מארגונים שונים, מ'בצלם' ו'שלום עכשיו' ו'שוברים שתיקה', חברי כנסת ממרצ ואנשי אקדמיה.
א.ב יהושע עוד הספיק לחזור כמה פעמים על העמדות החדשות שלו, למורת רוחם של רבים בשמאל, שלא יכלו לראות את אחד המנהיגים האידיאולוגיים הגדולים שלהם מחשב מסלול מחדש
אחד אחרי השני הם עלו לבמה, סיפרו קצת על האיש המיוחד הזה, והתפנו לשטוח את המשנה המדינית שלהם. הפתעות גדולות לא היו שם: אמנם הם התחרו ביניהם על ניגוח של מדינת ישראל הרשמית והמדיניות שלה ביהודה ושומרון, אבל מלבד זאת המסר היה אחיד למדי, מאד שמרני יחסית לאידיאולוגיה שרואה בעצמה מתקדמת ויצירתית: 'שתי מדינות לשני עמים'. מבחינתם בכלל לא היה סביר להעלות על הדעת כל פתרון אחר, והדיבור על כך היה כעל דבר בלתי נמנע.
ואז עלה א.ב יהושע. כבר לא צעיר ולא מאד בריא, אבל עדיין אדם שברגע שהוא מתקרב למיקרופון ישנה איזו תכונה, איזה רחש של כבוד וציפייה. כמה משפטים בתוך הנאום שלו, והציפייה התחלפה בהלם. מול הקהל הכי שמאלני שהתכנס בישראל, הסופר הנערץ עשה את מה שהוא תמיד עשה – דיבר מדם ליבו, מילים מלאות ברגש וחוכמה וקצת נבואה, אבל הפעם שפך דלי של מים צוננים על יושבי האולם: "חלום שתי המדינות מת", הוא הודיע, פשוט כך, מול הקהל ההמום.
הוא המשיך ודיבר על המצב בשטח, שלא ניתן להתעלם ממנו, ועל הפער הגדול בין החזון והחלומות של השמאל לבין הפרקטיקה הפשוטה (והמסובכת) של החיים כאן. בהתחלה האנשים לידי זזו באי נוחות. מדי פעם אפשר היה לשמוע כמה מלמולי מחאה, ובסוף אפילו שמעתי איזו שריקת בוז. לדובר על הבמה זה לא ממש הפריע. הוא חיפש אמת, לא פופולריות.
סירב לחזור בו
עשרים שנה אחרי האינתיפאדה, כמעט שלושים שנה אחרי הסכמי אוסלו - וחלקים גדולים מאד מהשמאל הישראלי עדיין נשארו תקועים במקום שאותו א.ב יהושע הצליח לעזוב. חצי מיליון מתיישבים יהודיים ביהודה ושומרון, שלטון חמאס בעזה, פיגועים, הסתה – שום דבר לא מצליח לסדוק את החומה המחשבתית של פתרון שתי המדינות. זה כמעט קל מדי – בסך הכל צריך לסגת מכל השטחים, לפנות התנחלויות והופ – שקט ושלום בארץ. אני מבין למה אפשר להאמין בכך מלכתחילה, ואיך תפיסה כזו עושה סדר ומאפשרת חזון ותקווה, אבל לא ברור לי איך מישהו ב-2022 מביט על המציאות ואומר: "אם רק נהרוס כאן את כל היישובים, הכל יהיה בסדר". אני שואל את עצמי מה היה קורה לו מרצ היתה מרכיבה את הממשלה ושולטת לגמרי בכנסת, האם אז הדיבורים היו הופכים למעשים? הרשו לי להמר שבתוך שלושה ימים האידיאולוגיה היתה מתעדכנת למשהו קצת פחות בלתי סביר.
א.ב יהושע עוד הספיק לחזור כמה פעמים על העמדות החדשות שלו, למורת רוחם של רבים בשמאל, שלא יכלו לראות את אחד המנהיגים האידיאולוגיים הגדולים שלהם מחשב מסלול מחדש. לאחרונה פגשתי אותו במטולה, ושוחחנו לא מעט. הוא סיפר לי על הרצון של רבים כל כך במחנה שלו שיחזור בו, שימצא איזה נוסח מרוכך, כזה שישאיר את 'חזון שתי המדינות', שימשיך להנשים את החלום והתכנית עליהם התבססה כל האידיאולוגיה המדינית שלהם. אבל הוא כמובן לא חזר בו – כמו לאורך כל חייו, גם בסופם הוא לא בדק לאן נושבת הרוח לפני שדיבר.
ואני חושב על השמאל הישראלי, ושואל אם א.ב יהושע בכבודו ובעצמו לא שינה את דעתם, אז אולי כבר אין סיכוי שזה יקרה?