עם כל הכבוד לביטול המס על השתייה המתוקה (ולא בטוח שיש כאן באמת כבוד), הממשלה החדשה עוד לא הספיקה לבצע צעד אחד משמעותי. זה מובן – הרי עוד לא עבר חודש מאז שהשרים נכנסו למשרדים החדשים שלהם, והם צריכים זמן כדי ללמוד את הנושאים ולבחון כל החלטה - מלבד אלו ששולפים מהמותן כדי להראות שיש שריף חדש בעיירה.
מה שכן, דבר אחד כבר מרגישים בשטח: ההתעוררות של האופוזיציה. אחרי ההלם מתוצאות הבחירות וקרבות ההאשמות הפנימיים, במרכז-שמאל נוצר קונצנזוס חדש להתאחד סביבו, והפעם התוכן שלו הוא לא 'רק לא ביבי', אלא תכנית אמיתית ומוחשית: המהפכה במערכת המשפט שהציג השר יריב לוין. בלי הרבה אירגון, בלי הסעות ובלי חסות מפלגתית, הם הצליחו להוציא עשרות אלפי לרחוב, במה שנראה כמו רק ההתחלה של גל מחאה ציבורי גדול במיוחד.
בימין, לפחות כלפי חוץ, לא מתרגשים: "שישים וארבע מול חמישים ושש – זו ההפגנה החשובה באמת, וזו ההפגנה שקובעת. העם כבר החליט ועכשיו מבצעים". הביטול הזה של יכולת ההשפעה שיש להפגנות, הוא כמובן לא המצאה פרטית של הימין: רבין אמר על המפגינים נגדו ש"הם יכולים להסתובב כמו פרופלורים, הם לא מזיזים לי", ואפילו יאיר לפיד, בתפקידו הראשון כשר האוצר, התייחס להפגנות נגד ההחלטות שלו ואמר ש"עוד לא נולד המגאפון שיישמע בישיבת ממשלה".
יש בזה משהו, כי הרי בסופו של דבר אנחנו לא חיים באתונה של לפני 2,500 שנה, שם החליטו על המדיניות בכיכר העיר, וגם לא בדיקטטורה מודרנית, שם הפגנות ממש יכולות להפיל בכוח את השלטון. באופן תיאורטי, אפשר להוציא את כל תשעת מיליון הישראלים לרחוב, ועדיין לממשלה אין שום חובה פורמלית בכלל להתייחס אליהם. 'רצון העם' – אותו מושג שכל הצדדים בוויכוח הפוליטי מרבים להתייחס אליו בשבועות האחרונים, הוא עניין הרבה יותר נזיל ומעורפל, ולפעמים גם לא רלוונטי: רק תשאלו את העם מה דעתו על ביטול המע"מ, המס על המכוניות וחינוך חינם מגיל אפס ועד לסוף הדוקטורט, ותקבלו תשובה שתמוטט את ישראל מבחינה כלכלית. לכן, גם אלו שמביאים את תוצאות הבחירות, וגם אלו שמנפנפים בסקרים על התמיכה הציבורית בצעדים של הממשלה, קצת מטעים אותנו.
אז למה בכל זאת הפגנות הן חשובות? כי בניגוד לסקר, שגם אם נקנה לתוצאות שלו אמינות מוחלטת (וברור שזה לא כך), הפגנה דורשת לנקוט עמדה ולקום מהכורסה. כלומר, היא משקפת לא רק מה שאנשים חושבים, אלא מה הם מוכנים לעשות בשביל להשמיע את הדעה שלהם. אולי שכחנו, אבל לעשות לייק או לשתף פוסט פוליטי זה לא בדיוק אקטיביזם. במציאות שבה אנשים קונים בגדים ומכשירים, מזמינים את הארוחות שלהם, מתווכחים על כל נושא בעולם, יוצרים חברים ואפילו מחפשים זוגיות בלי לזוז לשנייה מהבית - יציאה פיזית להפגנה במקום מוגדר, במזג אוויר לא ממש נוח, בלי שתצא להם איזו תכלית חומרית, זה כבר לא עניין של מה בכך.
ניצחון במאבק על התודעה
מול ההתגייסות הזו, לממשלה ולתומכים שלה אין תשובה ברחוב. כלומר, יש את קומץ המפגינים המקצועיים שמביישים בכל פעם את הציבור שבשמו הם מתיימרים לדבר. השמות ידועים, הפרצופים מוכרים, ואופן הפעולה שלהם הוא הכל חוץ מהפגנה עממית.
שמעתי כבר כאלו שאומרים שהפגנות זה משהו ששייך לשמאל, והימנים בישראל באופן מסורתי לא יוצאים לרחוב ומסתפקים בפתק בקלפי. זה כמובן שטויות: ההפגנות בתקופת אוסלו, תנועת הענק של המחאה נגד ההתנתקות שספק אם הייתה כמותה, ואפילו הצעדה ההמונית לחומש (לא בדיוק מקום נגיש כמו מרכז תל אביב...), מוכיחות בכל פעם שהימין יודע לצאת ולהפגין על מה שחשוב לו, ומה שבדמו, שלא לדבר על החברה החרדית שבאופן קבוע מפגינה.
אז איך קורה שישראל נמצאת במרכזה של סערה ציבורית עם השלכות היסטוריות, אבל רק צד אחד מגיע לרחוב? לדעתי לא מדובר בעניין של אירגון, וגם לא בכך שתמיד יותר קל לארגן אנשים נגד נושא מסוים מאשר בעדו. התכנית של שר המשפטים, שכרגע מצטיירת כאירוע הגדול של הממשלה הזו, פשוט לא מספיק חשובה לרבים בימין. הם יצאו להפגין נגד מסירת שטחים, נגד שחרור מחבלים, נגד פגיעה קשה בצביון היהודי, אפילו נגד גזרות כלכליות, אבל 'פסקת ההתגברות' או 'עילת הסבירות', הם לא מושגים שנתפסים כקריטיים עבורם. זה לא שבשמאל כולם דוקטורים למשפט חוקתי, אבל כאמור שם מספיקה ההתנגדות לממשלה כדי לצאת לרחוב. וזו כבר בעיה של הממשלה – קצת קשה לשכנע את הציבור ש'העם החליט שהוא דורש שינוי במערכת המשפט', כאשר אף אחד לא מוכן לצאת מהבית לתמוך בעמדה הזו.
המתנגדים לתכנית לוין מנצחים כרגע במאבק על התודעה משום שהוא מתנהל במעמד צד אחד. לא פוסטים ולא סרטונים יעזרו לשנות את המגמה הזו, רק מסות של אנשים ברחובות שיתנו קונטרה למתנגדים.
מי שעדיין חושב שזה חסר משמעות, שיזכור את המחאה החברתית ואת הקמפיין לשחרור גלעד שליט. הם אולי לא הפילו כאן ממשלות, אבל עשו יותר מזה – שינו את סדר היום.