אומרים שהשיח הפוליטי ברשתות החברתיות הרבה יותר קיצוני ממה שאפשר למצוא ברחוב: "תצא מהטוויטר. בשטח שמונים אחוז מהאנשים מסתדרים בלי בעיות", שמעתי לא פעם. במובן הזה, שוב מתברר שהפרלמנט שלנו הרבה יותר קרוב לטיק-טוק מאשר למציאות היומיומית. יחסית לדרמה האדירה והסוערת שהתחוללה בכנסת סביב השבעת הממשלה החדשה, בחוץ היה הרבה יותר רגוע.
בכותל התקיימה תפילה של הציונות הדתית (המפלגה וחלק מהציבור) נגד הממשלה. היתה גם הפגנה של עשרות תומכי ליכוד. ומהצד השני כמה אלפי תל אביבים חגגו עם תותח קצף בכיכר רבין. בקיצור, בתוך הכנסת אש וגופרית, אבל ברחובות עסקים כרגיל.
אפשר להבין את החגיגות המאופקות של תומכי הממשלה החדשה. אלו אנשים שמעולם לא ראו את עצמם באותו צד של המתרס, ואחרי מטרת העל – להפיל את נתניהו, כל אחד מהם נשאר עם תחושה חמוצה: אלו מצד שמאל מאד לא מתלהבים מראש הממשלה ומקווי היסוד שלה ('הסכם הגג' בין לפיד לבנט), ואלו מצד ימין מוצאים את עצמם שותפים של מרצ ורע"ם, וחוטפים מהשותפים הטבעיים שנשארו באופוזיציה.
למרות זאת, הדממה היחסית בצד השני הרבה יותר מפתיעה. הפוליטיקאים באופוזיציה החדשה מתחו מחדש את גבולות הביקורת על בנט והממשלה שלו: מהמנהיגים החרדים ("רשע, תוריד את הכיפה!", "יורקים עלינו") ועד שרי הליכוד וראש הממשלה לשעבר נתניהו שדיבר על "הונאת המאה". ורק מי לא בא? נכון, הליכודניקים.
"אני עומד כאן בשם מיליוני אזרחים שבחרו ליכוד", אמר נתניהו בנאומו האחרון כראש ממשלה. המספרים אכן איתו – יותר ממיליון ישראלים הצביעו 'מחל' בבחירות האחרונות. אבל רק שאלה קטנה: איפה הם? כלומר, ברשתות החברתיות אפשר למצוא אותם, רבים מהם מקדישים את כל זמנם כדי להגן על נתניהו ולתקוף כל איום או ביקורת שמישהו פולט מהמקלדת, אבל איך השטח נשאר דומם?
במשך שנה שלמה התקיימה מחאה קבועה מול מעון ראש הממשלה בבלפור, ובצמתים ברחבי הארץ. אלו היו הפגנות שמשכו מאות בודדות, ואחר כך אלפים, ולפעמים גם עשרות אלפים. לרגע לא חשבו שם בשמאל שהם רוב העם, אבל את האנרגיה הזו הם הביאו לסדר היום הציבורי.
זה קצת מוזר: אני זוכר את הימים שבהם הימין היה זה שמפגין. את עצרות הענק בימי אוסלו, את הקמפיין נגד ההתנתקות, ועוד הרבה מאד הפגנות שבהן ראינו את השטח בוער.
אז איפה בכל זאת ראינו אלפי ליכודניקים, יום לפני החלפת נתניהו? לא בבלפור, לא מול הכנסת ולא בכיכר ציון – בגני התערוכה, בכנס המדובר של ניר ברקת. במקום נאומים קיבלו שם הופעה של שלומי שבת, ובמקום בקבוקי מים ואיזה פלאפל, התפנקו באסאדו והמבורגר, מה שנקרא 'פוליטיקה דה לוקס'.
הליכודניקים פשוט התעייפו
אחד הטיעונים של נאמני נתניהו לטובת מערכת בחירות נוספת (רק זה מה שהיה חסר פה), דיבר על כך ששלוש מאות אלף ליכודניקים לא באו להצביע בבחירות האחרונות, והפעם הם יופיעו ויפתרו סופית את כל הפלונטר הפוליטי. קודם כל, לפני שמכריזים על ניצחונות תיאורטיים, כדאי לבדוק מדוע אותם אנשים נשארו בבית. יכול להיות שהליכודניקים קצת התאהבו בקמפיין האינסופי שנתניהו ניהל בטוויטר ובפייסבוק, והם חשבו שמספיק לתת לייק או לשתף משהו בסטורי? אולי הם חשבו שלרדת לשטח זה כבר פאסה, ושנוכחות וירטואלית יכולה להחליף הפגנות כוח בצמתים?
בליכוד כבר סימנו אשמים למפלה הפוליטית שלהם, ולעובדה שגוש של שבעים ושניים מנדטים לימין לא מצליח להשאיר אותם בשלטון: הם כועסים על הדתיים הלאומיים, הכיפות הסרוגות, שמצד אחד המפלגה של סמוטריץ' לא אפשרה הקמת קואליציה בתמיכה של רע"ם, ומצד שני המפלגה של בנט חברה ללפיד והקימה ממשלה אלטרנטיבית. מבחינתם שדדו אותם, רימו אותם, ועשו הכל לעוות את הרצון האמיתי והאותנטי של הישראלים. גם היום הם מנופפים בסקרים על הפופולריות של נתניהו לעומת התחזיות למפלה של ימינה, ומצהירים שהעם איתם.
אבל אולי זה משהו אחר: אולי הליכודניקים פשוט התעייפו. אין להם יותר כוח ללכלך את הידיים ולהזיע בצמתים, והם היו בטוחים שנתניהו יעשה עוד קסם אחד ויישאר בשלטון. זה לא קרה, ועכשיו הם צריכים להסתכל ימינה, אל החלקים היותר קיצוניים של הציונות הדתית, ושמאלה, אל אנשי המחאות של בלפור, וללמוד מחדש איך להתניע מחאה עממית.