"קולה של בני עקיבא צריך להישמע יותר. אם היו שומעים לי, בני-עקיבא הייתה יכולה להוביל כיום מהלכים, ומה שהיא צריכה לעשות היום, זה להשמיע את קולה הציבורי בכל הנושאים שעל סדר היום. יכול להיות שיהיו ויכוחים, אבל לדעתי צריך לעשות את זה. צריך לקבוע כללים שלא נהיה כמו פיל בחנות חרסינה, אבל ודאי שצריך למצוא דרך שבני עקיבא תשמיע קולה בשאלות ציבוריות. למה זה חשוב? כי בני עקיבא זו כמעט ההסכמה האחרונה שנשארה לנו בציונות הדתית. בבני עקיבא נמצאים כולם".
את הדברים הללו אמר אמנון שפירא לפני 13 שנה, בראיון ל'מצב הרוח' גיליון מס' 39, תמוז תשס"ט יולי 2009.
פרופ' אמנון שפירא ז"ל, שהלך השבוע לעולמו בגיל 88, שימש כמזכ"ל התנועה בשתי קדנציות:,בשנת תשל"ט למשך שלוש שנים, ואחרי מחליפו יוחנן בן-יעקב, חזר לשנתיים נוספות. לאחר מכן שימש חבר בהנהלה הארצית של התנועה. כמו מורו ורבו הרב חיים דרוקמן זצ"ל, שהיה הקומונר בסניף ת"א-צפון בו גדל אמנון ("קומונר זה יותר חשוב מרב", אמר פעם אמנון שפירא על הרב דרוקמן), גם אמנון שפירא ראה עצמו חניך בני-עקיבא לאורך כל השנים, כולל העשור האחרון לחייו.
אבל בעשור האחרון הוא עקב בדאגה אחרי מגמות שהתפתחו בתנועה, שהוא כמזכ"ל נלחם בהן בכל הכוח, כמו פתיחת סניפים שהפעילות בהם הופרדה לבנים ובנות. כמזכ"ל בני עקיבא בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת, פירסם אמנון שפירא חוברת שבה קיבץ דעות הלכתיות להתיר פעילות מעורבת. התנגדותו להקמת הסניף הנפרד הראשון, היא שהולידה את תנועת 'אריאל'.
הכתבה ב'מצב הרוח' לפני 13 שנה, שעסקה בהתחרד"לות של בני-עקיבא, נפתחה במילים הבאות: "ד"ר אמנון שפירא הוא אדם מודאג. מודאג מהמתרחש בתנועה היקרה לליבו – בני-עקיבא. מודאג מהתמורות המסוכנות, לדעתו, המתרחשות בתנועת בני עקיבא בימים אלה. כל כך מודאג, עד שאפילו אירוע חגיגי והיסטורי כמו ציון 80 שנה להיווסדה, לא יכול לגרום לו לשים בצד, ולו לשעה קלה, את הדאגה ההולכת וגוברת מהשתלטות הזרם החרד"לי על התנועה".
פרופסור לתנ"ך
אמנון שפירא נולד בשנת 35' בתל אביב, להורים ילידי רוסיה שעלו מייד אחרי המהפכה. הוא למד בבי"ס ביל"ו, בתיכון צייטלין ובישיבת הדרום, ושירת בנח"ל בגרעין 'גאולים' של בני עקיבא. את אשתו הדסה ע"ה, ממנה התאלמן בשנת 2020, הכיר כששניהם היו קומונרים בסניף רמת גן. השניים הלכו יחד לגרעין הנח"ל שרצה לייסד את קיבוץ עלומים, אבל לבסוף נשלח לחזק את קיבוץ טירת צבי. במשק נולדו להם שישה ילדים, עשרות נכדים ונינים.
שפירא היה מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת אריאל. הוא סיים לימודי תואר ראשון ושני בתלמוד ותנ"ך באוניברסיטת בר-אילן והשלים שני תוארי דוקטור: בספרות עברית מהסמינר היהודי בניו-יורק, ובמקרא מאוניברסיטת תל אביב.
אחרי ההתנתקות היה חבר מליאת מועצת יש"ע המורחבת. כן שימש כחבר בחבר הנאמנים של תנועת 'נאמני תורה ועבודה' מיום הקמתה. בשנים האחרונות חלה בניוון שרירים, אבל לא הפסיק את פעילותו. לאחרונה הופיע ספרו האחרון 'מה חידשה היהדות בעולם התנ"ך - 80 מהפכות'.