ט"ז ניסים באירוע אחד

זה היה לפני שנה ושלושה חודשים, בבוקרו של יום חמישי, כ"א בסיוון תשפ"ד, 27 ביוני 2024. באותו יום יצאו כוחות צה"ל לקרב שקיבל את הכינוי 'קרב סג'עייה השלישי'. שנה לפני כן, במהלך המלחמה, פירק צה"ל את גדוד סג'אעייה של החמאס וחיסל למעלה מ-900 מחבלים. אחרי נסיגת כוחות צה"ל, החל חמאס להתבסס מחדש בשכונה ולשקם את תשתיות הטרור בה. בעקבות מידע מודיעיני הוחלט בצה"ל על כניסה מחודשת לסג'אעייה על מנת למנוע מחמאס לבסס את עצמו בשכונה ולשקם את עצמו. כוחות אוגדה 98 של צה"ל נכנסו באותו יום לשכונה העזתית בפעם השלישית. למחרת, בקרב מול המחבלים, נהרגו שני לוחמי צה"ל: סמ"ר יאיר אביטן, בן 20, מרעננה, לוחם בגדוד 890, ורס"ל (מיל׳) יקיר שמואל טייטלבוים, בן 21, ממעלה אדומים, לוחם בגדוד 77 של חיל השיריון, ה' יקום דמם.

במהלך הלחימה נפצע קשה יוחאי בדלוב. לפני שבוע הוא עזב את השיקום באישפוז ועבר לשיקום יום בתל השומר. שלשום, ביום רביעי, היה אמור יוחאי בדלוב לסיים את האישפוז שלו בתל-השומר, ולצאת הביתה.

16 ניסים, כך הוא סופר ומספר, היו לו באותו יום קשה בו נפצע.

"כבשנו מבנה בסג'עיה. כשירדנו מהמבנה בירידה מנהלתית, מחבלים ירו עליי מבניין צמוד, ובמקביל הם ירו RPG  לקומה התחתונה. הבניין היה רעוע, והמטרה שלהם היתה למוטט את הבניין. אם ה-RPG היה פוגע, זה היה נורא ואיום. ברוך ה', הפגיעה לא גרמה שום נזק. זה היה הנס הראשון.

"אני נפצעתי מהירי. אחד החיילים היה בטוח שהפגיעה קטלנית, והתחיל לצעוק: "בדולוב מת, בדולוב מת!" והמידע הזה עבר בקשר. בדקו לי דופק, ולא מצאו דופק. היה ברור שאני מת".

אתה היית בהכרה?

"אני זוכר שאני יורד במדרגות, מקבל כדורים ברגליים, נופל על הרצפה, רואה את הרצפה. פתאום אני שומע 'בדלוב מת! בדלוב מת!' ואז אני מבין: אוקיי, אני מת. או שאני נשמה שמרחפת או שאני עומד למות עוד ממש רגעים ספורים. אני מנסה לצעוק, אבל אני לא מצליח. אני אומר: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'.

כי אתה מת, אתה הולך לעולם הבא.

"כן. ואז אני מוסיף: 'ברוך שם כבודו מלכותו לעולם ועד'.

"חיכיתי לראות את העולם הבא - איך זה נראה, איך אני מרגיש. אמרתי לעצמי: 'יאללה, עבר שלב אחד, מתחיל שלב שני'.

"ואז נדרתי נדר: ה', אם אתה מציל אותי, כל מה שיש לי, כל הרכוש שלי, אני נותן לצדקה, וזהו. עוצם עיניים".

אז איך ניצלת?

"פגעו בי תשעה כדורים. ארבעה כדורים נעצרו, שניים באפוד, אחד בנשק ואחד ברימון. רימונים בצה"ל, מאז התקרית בה נהרג אלירז פרץ הי"ד, לא מתפוצצים. מאז שהוא נהרג שינו את הנפָּץ של הרימון. רק בישראל רימוני צה"ל הם היחידים, שכשיורים עליהם, הם לא מתפוצצים. זה עוד נס שהיה לי. כשחזרתי לעצמי התקשרתי למרים פרץ להגיד לה תודה, שהמוות של בנה הציל את החיים שלי".

מי חילץ אותך?

"ההוראה הפיקודית היתה שכולם יורדים למטה ומדלגים עלי, בידיעה שיש צלף שמכוון לעברם, וכל מי שיגיע אלי יחטוף כדור. אחד-אחד רצו החיילים למטה, וקפצו מעלי.

"האחרון שירד היה מפקד במחלקה. הוא ראה שהכול בסדר, עלה וניסה לגרור אותי, בלי הצלחה. הוא היה קטן ואני הייתי גדול.

"המפקד שם את הנשק שלו בצד, אמר 'על החיים ועל המוות!', בידיעה שיש צלף וברגע שהוא עולה, הוא יחטוף כדור. הוא קפץ, החזיק בי, והתגלגל איתי במדרגות למטה. תותח!"

הוא ניחש שאתה חי או שהוא חשב שהוא מחלץ גופה?

"הוא חשב שהוא מחלץ גופה. ואז המ"פ ועוד חייל עלו למעלה, הורידו אותי מהר למטה. החובשים שלי חבשו אותי בצורה מיטבית ממש. ברוך ה'".

בגלל שהייתי משותק, נראיתי כמו גופה. בלי שום תזוזה, ולכן כל אחד היה בטוח שהוא מאבד אותי. ופתאום ה' זורק איזשהו מסר קטן: הוא חי! פותח עיניים, מקיא וכו'. בבית החולים אחרי הפציעה. צילום: פרטי

למה חובשים אותך אם אתה מת?

"כל עוד אין רופא בשטח, מתייחסים לכל אחד כאילו הוא חי, למרות שכבר חשבו שאני מת. חבשו אותי בצורה מטורפת, ואז רצו לשלוח אותי לפינוי. במקום היה נמ"ר, אבל זה היה נמ"ר הנדסה. תוך כדי הפינוי שלי הודיע להם בקשר: 'תעצרו, אל תפנו, יש נמ"ר אחר שיגיע'.

"גם זו החלטה לא פשוטה, לחכות לנמ"ר השני.

"הנמ"ר השני הגיע. הכניסו אותי לתוכו. שם, בנמ"ר, היו רופא, שתי פרמדיקיות, ובמקרה היתה בנמ"ר גם אחות. הרופא שכבר שמע שאני מת, החליף מקום עם הפאראמדיקית כדי שלא יהיה לה על המצפון קביעת מוות. הגיוני. הכניסו אותי לנמ"ר חיוור כמו סיד, בלי דופק. גם החובשים לא מצאו דופק. בלי דופק. אני נכנס פנימה, הרופא בודק, הפראמדיקות בודקות - אין דופק. אבל הרופא ישב ליד העיניים שלי, וכבדיקה שגרתית הוא פתח לי את העיניים – וראה שאני מסתכל עליו. הוא זז ימינה, אני מזיז עיניים ימינה. זז שמאלה – אני מזיז עיניים שמאלה. הוא הבין שהבחור – אני - חי למרות שלא מוצאים לו דופק".

איך זה שאתה חי בלי דופק?

"הדופק היה כל כך חלש שלא הבחינו בו. הם גם לא ראו שאני נושם. נשמתי. הכול כאילו הדקות האחרונות. זה היה הנס - שבזכות החלפת המקום הוא בדק לי אישונים".

רשימה ארוכה של ניסים

וכאן היה עוד נס: "רק במלחמה האחרונה, יש שתי מנות דם בנמ"רים. ניסו להכניס לי דם, לא נכנס. מעבירים שקית - הדם לא נכנס.

"האחות שבמקרה היתה בנמ"ר, שלא הייתה אמורה להיות שם - אמרה: 'תקשיבו, זה מקרה שאני מכירה. כנראה יש קרישי דם בשקיות'. הפראמדיקית מיד שאבה במזרק את הדם והזריקה לי אותו. שאבה והזריקה, שאבה והזריקה, עד שפתאום הרגישו שיש לי דופק. פתאום נהייתי יותר חי.

"הנמ"ר הביא אותי למנחת בנחל עוז. במנחת היה מנהל חדר מיון. גם הוא הרגיש שהוא מאבד אותי, שנראה שאני כבר לא. ואז הוא סחט את שקיות הדם. ופתאום אני פותח עיניים!

"מנהל המיון שבמנחת, הבין שאני חי. העלו אותי למסוק, וגם שם היו בטוחים שהם מאבדים אותי. כאילו זהו, הוא הולך, הוא הולך!

"כפעולה אחרונה הכניסו לי צינור הנשמה עמוק – טובוס. הקאתי אותו, וזה היה סימן לכולם שאני חי. בגלל שהייתי משותק, נראיתי כמו גופה. בלי שום תזוזה, ולכן כל אחד היה בטוח שהוא מאבד אותי. ופתאום ה' זורק איזשהו מסר קטן: הוא חי! פותח עיניים, מקיא את הטובוס וכו'".

אחד החיילים היה בטוח שהפגיעה קטלנית, והתחיל לצעוק: "בדולוב מת, בדולוב מת!", והמידע הזה עבר בקשר. בדקו לי דופק, ולא מצאו דופק. היה ברור שאני מת". מספר שעות לפני הפציעה, עם המ"מ, הסמל, והמ"כ. צילום: באדיבות הצלם

יוחאי מונה את רשימת הניסים שלו מאותו אירוע: "זה התחיל בארבעה ניסים קטנים - כל כדור שלא פגע בי. עוד חמישה כדורים שפגעו בי, ולא עשו כלום. לא ברגליים, לא בבטן, לא ביד; RPG  שלא התפוצץ; החובשים שהמשיכו לחבוש אותי, למרות שהם חשבו שאני מת. המפקד שמסכן את החיים שלו ומתגלגל איתי במדרגות; זה שלא פינו אותי לנמ"ר שהגיע הראשון, למרות שהוא הגיע ראשון; האחות שנמצאת במקרה בנמ"ר; הרופא שמחליף מקום עם הפרמדיקית ופותח לי את העיניים, ורואה שאני חי; מנהל חדר המיון, שהחליט למצות את שקיות הדם עד הטיפה האחרונה שהכניס לגופי פנימה וגילה שאני חי; הבחור שהכניס לי את הטובוס, וה' גרם לי להקיא אותו".

מה קורה איתך מרגע שהגעת לבית החולים?

"הרופאים בהתחלה אמרו להורים שלי: 'בשבוע הבא הוא בבית'. זה נשמע בלתי הגיוני. הקליע שפגע לי בצוואר אמנם לא הרג אותי, אבל הוא פגע בחוט השידרה. וזו כבר פציעה נוירולוגית בחוט השידרה הצווארי, שגורמת שיתוק.

"בהתחלה הלב לא עבד והריאות לא עבדו טוב ולא יכולתי לזוז. בכלל הייתי רק 'עיניים': חודש שלם הייתי רק עם עיניים זזות ותנועות פֶה. לאט לאט חזרתי לנשום, והלב חזר לעבוד. חזרתי לדבר ולאכול, ואני מזיז את הגב קצת, ואת היד אני מזיז. אני כבר יכול לאכול בעצמי ולשתות בעצמי. והרגליים טיפה זזות בצד ימין".

אחרי כמה זמן כל זה חזר אליך?

"אחרי חודש, הלב עבד כמו שצריך. אחרי שלושה חודשים מהפציעה, נשמתי בכוחות עצמי, דיברתי ואכלתי בכוחות עצמי, ומאז אני בתהליך שיקום של יד, של היד השנייה שעכשיו חוזרת לעבוד, של הרגליים שמראות חזרה של תנועות. עדיין לעבור שיקום אינטנסיבי ומאתגר".

את השיקום הממושך הוא ניצל ליצירה ייחודית. יחד עם אחיו בועז ובת דודתו אפרת, הוא הפיק באמצעות בינה מלאכותית מדבקת נכה מיוחדת לפצועי צה"ל, בדמות של לוחם על כיסא גלגלים, אוחז בנשק עם כומתה לראשו - תמונת ראי של מציאות חייו החדשה. זאת על מנת לעודד את רוחם ולסמן לכולם שברכב הזה יושב מישהו מיוחד שצריך להצדיע לו.

מי שנתקל בפוסט המרגש היה גיא קרן, מנכ"ל עופר הקריון, שהחליט להרים את הכפפה ולהגדיל את החשיפה של המיזם המיוחד. בהצדעה ובהוקרה לפצועי צה"ל החליט ליצור ארבעה שלטי 'חניות נכים' בפורמט זהה לעיצוב של בדולב. השלטים נצבעו בארבעה צבעי כומתות שונות, כולל כומתת גולני חומה, כפי שיצר בדלוב, הלוחם הפצוע.

אובדן האח

יוחאי בדלוב, בן 21, גדל בפתח תקווה, בשכונת הדר גנים, בן שני מחמישה אחים לאבי וסיגל בדלוב. האב בנקאי, האם צלמת. בנערותו היה מדריך של סניף עולים מאתיופיה בתנועת נוער. אח"כ עבר ללמוד בישיבת ההסדר בירוחם. במלחמה נלחם עם חבריו לישיבה, שכמה מהם נהרגו.

בשמחת תורה תשפ"ד היה בגדוד 13, שבוע לפני סיום מסלול. באותו יום עדיין לא היו בלחימה.  אבל עם פרוץ המלחמה, הגדוד הבין שחסרה לו פלוגה של לוחמים, והעבירו את חיילי ההכשרה ללחימה. בקרבות נהרגו מפקד הגדוד סא"ל תומר גרינברג, ומפקד הפלוגה רועי מלדסי.

יוחאי יצא לקורס מ"כים, ועם סיומו החל לפקד כמ"כ בגולני בצק"ח (צוות קרב חטיבתי) של חטיבת שיריון. שלושה חודשים אחר-כך נפצע.

לפני 10 חודשים, בי"ח בחשוון, נהרג אחיו הקטן בניה, מנפילה מצוק במהלך טיול בארבל. הוא היה בן 18, לפני צבא, ועמד להתחיל שנת שירות לפני צבא. בשביל יוחאי, זה היה אירוע קשה, בגלל שבניה היה האח שטיפל בו יותר מכולם. "זה היה כאילו עוד מכה לאוסף", הוא אומר בכאב. רגע של שמחה היה למשפחה כשאחיו הגדול התארס לפני שבועיים.

בפוסט מרגש שפירסם יוחאי, הוא כתב כי "חוץ מהודאה עמוקה לצוותי השיקום, אני רוצה לשתף אתכם בכמה תובנות שעלו לי במהלך התקופה המאתגרת (ומי שמכיר אותי יודע שעברו עליי דברים קשים עוד יותר) ועזרו לי לעבור אותה להצליח בה ובעיקר להמשיך לשמוח למרות הרגעים הקשים".

עם המשפחה בשיקום. שני משמאל: האח בניה ז"ל

סבלנות אמונה ופרופורציה

התובנה הראשונה שלו היתה בנושא סבלנות. "באחת הפגישות הראשונות שלי עם רופא בכיר הוא אמר לי: 'כדאי לך להיות סבלני - עם סבלנות או בלי סבלנות זה הולך לקחת אותו  הזמן'. כשאתה פועל מתוך עמדה סבלנית אתה מצליח להתמיד לאורך זמן. ואם ממילא עומד להיות לך אורך בזמן, ובאמת כדאי שתתמיד, אז נראה שהעצה הכי נכונה היא לעבוד מתוך עמדה סבלנית.

"לפני מסעות קשים המפקד שלי היה אומר: 'חבר׳ה לא משנה מה הולך לקרות הלילה מה שאני יודע זה שמחר בבוקר השמש תזרח ואנחנו נעשה מתיחות בחנייה'. יענו, תנשכו שפתיים יגיע הבוקר והכול יהיה בסדר.

"לכל אחד יש זמנים קשים של דיכאון וכאב ששום דבר לא מצליח וכישלון רודף כישלון. ‏רק להיות סבלני, לנשוך שפתיים ובסוף זה עובר ומגיעים לזמנים טובים.

"אני השתמשתי בזה הרבה עם כאבים, כשכאב לי הרבה ולא היה מה לעשות עם זה, הייתי חושב לעצמי 'הרי בעוד שנה אני לא אזכור שכאב לי, אולי אפילו מחר אשכח מזה, אז יאללה תן לכאב להמשיך בשלו ושהשמש תזרח תעשה מתיחות בחנייה'. כנ״ל בחיים תסתכלו לטווח הארוך, ואז הבעיות והקשיים של היום אולי חסרי משמעות ואם כן מה שנשאר לעשות זה לחכות שהם יעברו ולשכוח מהם".

‏‏הנושא השני הוא אמונה ו‏משמעות. "אני מרגיש שקצת יותר קל לי להאמין. גם בשיקום, אדם עם פציעה כמו שלי אבל שלמה (שלי חלקית), שוכב על מיטה כל חייו, ואולי יכול לנשום בקושי. וזהו. לא יותר מזה. ואני, ברוך ה’, הרבה הרבה יותר מזה. אחלה עסקה עשיתי.

"אז באמת, יותר קל לי להאמין. והאמונה עצמה נותנת לי עוד הרבה הרבה.

"כי אני מאמין בהתקדמות שלי, שיש משמעות  עמוקה לחיים, וביכולת שלי להצליח לקיים את המשמעות שלי בכל מצב שבו אני נמצא, לא משנה איך.

"וכן, אני מאמין שיש סיבה למה הקב"ה מוביל אותי בדרך הלא פשוטה הזו. וזה מחזק מאוד מאוד.

"כדי לא להיות עצובים, לא לכעוס על העולם, ולא לשאול 'למה לי?' כדי לקבל את זה בטוב - חייבים להאמין שיש משמעות להכול. שיש מטרה. שיש דרך. ושהכול ביד הבורא. זה לא קל, אבל זה נותן הרבה.

"מוזמנים להאמין".

הסמל שיוחאי צייר

התפקיד שלי: להכניס לפרופורציות

וכאן הוא עובר לעסוק ב‏פרופורציות. "בשבוע הראשון שלי בסורוקה הייתי במצב שבו לא הצלחתי להזיז דבר, חוץ מהעיניים ותנועות פה בלי להוציא קול. לא הצלחתי לנשום בכוחות עצמי, לא לאכול, לא לדבר - מצב גרוע.

"באותם ימים, בחדר שלידי, שכב לוחם בשם ישי. ישי לא שרד את פציעותיו.

"משם הועברתי לתל השומר. גם שם, בתחילת הדרך, הייתי משותק לחלוטין. ‏אפילו כדי לנשום הייתי צריך מכונת הנשמה. ‏

"איתי בחדר שכב דניאל - בחור שנפגע בתאונת אופנוע. הוא הפך לצמח.

"אחרי כחודשיים עברתי למחלקה הנוירולוגית. כבר יכולתי לנשום בכוחות עצמי אבל עדיין כמעט שלא הצלחתי לזוז.

"במחלקה לידי מחלקת ראש נמצאים כמה חברים אהובים - איתן, שילה, ואחרים. גיבורים כולם. הם התקדמו, אפילו הרבה, אבל הם עדיין לא כמו מי שהם היו.

"אני מרגיש שבכל סיטואציה קשה, ה׳ דאג להפגיש אותי עם דברים קשים אחרים.

"וזה לא שלא ידעתי שיש דברים קשים בעולם - משפחות שנמחקו בתאונת דרכים, השואה, ועוד... אלא שכשזה לידך זה שונה - זה מכניס לפרופורציה.

"לאחרונה יש לי תפקיד במחלקה נוירולוגית: להכניס אנשים לפרופורציות. את הרופא הפצוע שעכשיו קשה לו להזיז אצבעות, ואת המילואימניק שלא מצליח להרים את הילדה שלו על הכתפיים - כל אחד מהם מרגיש שהעולם שלו נחרב. והתפקיד שלי הוא לתת להם כאפה וטיפה פרופורציה.

"אני אוהב להגיד שכמו שלאנשים פה בשיקום קשה ללכת - יש אנשים, שלא עלינו ולא על אף אחד מישראל, נולדו טיפשים או לא יפים.

"אין מה לעשות. כל אחד בעולם הזה מקבל סל של יכולות, ואיתו הוא צריך לעשות את המוטל עליו בצורה מיטבית. לא משנה אם הוא נולד עם הסל הזה או שהוא קיבל אותו באמצע החיים".

והוא מסכם: "צריך ללמוד להעריך - כי שום דבר אינו מובן מאליו.

"להעריך שהראש עובד כמו שצריך שאפשר לחשוב, לרצות, לאהוב, ליצור, ללמוד, לחיות באמת.

"להעריך את זה שאפשר לדבר, שאפשר להוציא את המחשבות החוצה לפעול בעולם. לא לדבר היה האתגר הכי קשה שלי.

"להעריך את זה שאפשר לנשום, לא פשוט לנשום ממכונה.

"להעריך את זה שאפשר להסתכל ימינה ושמאלה עם הצוואר.

"להעריך את זה שאפשר טיפה להרים את היד ימין. כשזה קרה בכיתי מאושר.

"להרים את היד מהמרפק לכיוון הפנים. להגיע לפה. להצליח לגרד באף. נראה לי לקח לי שישה חודשים עד שהצלחתי ממש להגיע עם היד לפנים, עד אז היה לידי מישהו 24/7 שהיה מגרד לי באף.

"להעריך את זה שהשורש של כף היד עובד ואני יכול לתפוס דברים.

"להבין כמה אצבעות חשובות - וכמה הן חסרות לי. כמה שתי ידיים זה דבר חשוב, וכמה זה היה עוזר לי. כמה ללכת זה חשוב. לעמוד, לרוץ, לקפוץ - כל דבר כזה הוא ענק.

"וכמה סביבה תומכת זה חשוב, אין תחליף לסביבה תומכת - ואני זכיתי לכזו באקסטרים!

"עם ישראל היקר שדואג לי לכל הצרכים שלי ברמות בלתי נתפסות!

"חברים שנמצאים איתי כל שבת, משקיעים את כל הנשמה בימים ובלילות, מעודדים אותי ונותנים לי רוח.

"מוציאים רכב מהישיבה בירוחם שעה וחצי נסיעה כל כיוון כל שבוע.

"נראה לי אני הבן אדם עם החברים הכי טובים ביקום, הבריאות הנפשית שלי בזכותם!"